בעצם, רק התחלנו לדבר אודותיה. דיברנו על מראיתה הבין-דורית: במקום שכל דור יעלה את רמת חייו לעומת קודמו, הוא מוריד אותה. דיברנו על מראיתה בדור אחד: דור הגמלאים והפורשים עכשיו הוא דור של עובדים-חוסכים. דור של קביעות בעבודה, פנסיה, ביטוח בריאות. פתאום, בזיקנתו, הכל יוצא לו הפוך, הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.
ההיפוך מתחיל כבר בהגדרת יעדה של הממשלה. במקום לקחת-ממי-שיש-לו-לתת-למי- שאין-לו, היא מעשירה את העשירים. זאת, כאילו שלא במתכוון, דרך בחירת הדגש של מדיניותה – לא תקציב ומה שהוא יודע לעשות, אלא כסף ומחירו. לא מסים וחלוקתם ה"צודקת", אלא הרבה כסף זול.
המעבר ממדיניות תקציבית המנוהלת על ידי הממשלה, למדיניות מוניטרית המנוהלת על ידי הבנק המרכזי היא תמצית המהפך הניאו-ליברלי. המעבר הזה אומר הוצאה תקציבית קטנה יחסית לתוצר, דהינו, ראש קטן של הממשלה. הוא, במקביל, אומר הכוונת המשק בעיקר על ידי ויסות כמות הכסף וקביעת גובה הרבית.
נבדוק לרגע את תוצאתה של הפחתת הרבית במדינות המתועשות מאז ראשית שנות התשעים, ואצלנו מאז ראשית שנות האלפיים. היא, לכאורה, מאפשרת לבעלי ההכנסה הנמוכה לקחת משכנתא שהם יוכלו להחזיר. אך, במקביל, אותה הפחתת רבית מנפחת את מחירי הנכסים וביניהם הנדל"ן, כך שעלות הדירה הפכה לבלתי-אפשרית לחלקים הולכים וגדלים בציבור.
ובסך הכל, עיקר פועלה של הפחתת הרבית היא מתן צ'ופר ענקי למי שלוקח את עיקר האשראי – העשירים ביותר. הם גם אלה המשכילים לנצל את האשראי לרכישה מוגברת של נכסים: חברות כלכליות, נדל"ן וניירות ערך. עליית ערכם הדי-רצופה של אותם נכסים הסיטה את רוב אנרגיית העשייה בכלכלה מייצור לקונים-בזול-מוכרים-ביוקר.
מגמה זו בולטת במיוחד מאז המשבר הפיננסי של 2008. לא חשבון נפש של הממשלות על מפלצת הכסף שהן בראו, אלא עוד מאותה מדיניות: עוד הפחתת רבית, עוד דקלום שווא על עידוד הצמיחה.
ואז, בהתקרבנו למה שנראה כקצה המסע, צצה פתאום הרבית השלילית – רבית בשיעור מתחת לאפס על הפקדות בבנק המרכזי. זהו היפוכה הכי מהפכני של הכלכלה. זה מימושו הכי קיצוני של המודל הניאו-ליברלי.
המודל הזה, גם אם בסמוי, אומר כי הרחבה תקציבית והרחבה מוניטרית הן שוות ערך בצמיחה הכלכלית. עם זאת, על פי הטפת המודל, הרחבה מוניטרית היא עדיפה, משום שהיא תובעת פחות מעורבות שלטונית. כך, לכאורה, ההרחבה המוניטרית היא נייטרלית בהיבטה הפוליטי: נקייה מהכרעה ערכית או מאינטרסים.
לא נשווה כאן במפורט את שתי השיטות. נמתין ונראה איך הנחת היותן שוות ערך, חוץ מ"התערבותה המיותרת של הממשלה", תעמוד בקרוב למבחן. ובעצם כבר עכשיו, אפשר לבדוק מה עשתה ההרחבה המוניטרית המוקצנת מאז 2009. בדיעבד, נראה, כי היא המריצה את הפעילות הכלכלית, לרגע, אבל לא חילצה את העולם המתועש מהמשבר שלו.
יותר מזה, נראה כי התקדמות נוספת בהרחבה הכמותית, דהיינו הגדלת כמות הכסף, או הימנעות מנטרול השפעותיה, תוביל את העולם למשבר חמור מזה שפרץ ב-2008. משבר פיננסי, ואיתו נסיגת התוצר והתגברות האבטלה. זה יהיה משברו הגדול של המודל הניאו-ליברלי, משבר הכסף ועוד כסף ועוד כסף. עזבו אותי, תצעק הכלכלה, די עם הכסף המיותר שלכם.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תמר, מסכים עם הכל, למעט ההסתכלות העקרונית על גובה הריבית.
ריבית במהותה ובבסיסה מעבירה משאבים מאלו שאין להם, ונמצאים במינוס, לאלו שיש להם ונמצאים בפלוס. ככל שהריבית גבוהה יותר, כך היא מגדילה את אי השוויון יותר. ככל שהיא נמוכה יותר, כך היא מגדילה אותו (עדיין, אבל) פחות. ריבית גבוהה מאפשרת גם מרווח בנקאי גבוה יותר ורווחים גבוהים יותר לבנקים. וריבית נמוכה מאפשרת, במציאות כלכלית תקינה, לעסקים יצרניים לקחת הלוואות, להתרחב, להגדיל תעסוקה וכולי. אני לא מגלה לך כלום מן הסתם.
כפי שזכור לך, המהפיכה הניאו-ליברלית בישראל לוותה בשיעורי ריבית גבוהים מאוד שסייעו לצמצם את המגזר היצרני ולהרחיב את הפיננסי. כך שאני חולק על הטענה שלך ש "…רבית בשיעור מתחת לאפס על הפקדות בבנק המרכזי… זה מימושו הכי קיצוני של המודל הניאו-ליברלי".
עם זאת, נכון שבמציאות העקומה של ימינו, בהיעדר מדיניות ממשלתית מרחיבה, בהיעדר מיסוי נורמאלי על פעילות פיננסית, בהיעדר אופק של צמיחה ריאלית, הריבית האפסית מנותבת למקומות גרועים מאוד.
אהבתיאהבתי
סער,
תודה על תגובתך, ונסה לקרוא שוב. אני מנסה לומר פה משהו חדש: לומר שרבית נמוכה מדי גם היא מזיקה. האם יתכן שרבית, כמו ויטמינים ומינרלים, צריכה לבוא במינון המתאים? נכון, בתיאוריה הקלאסית בכלכלה ככל שהרבית יורדת כך המשק יצמח. אבל מה שרואים עכשיו זו חריגה מהתיאוריה הזו: חריגה מעוררת שאלות.
אהבתיאהבתי
סער,
וכתוספת למה שאמרתי: אולי כדאי שנבדוק את ההכללה האומרת שרק רבית גבוהה מדי מיטיבה עם העשירים. אולי גם רבית נמוכה מדי מיטיבה עם מי שיש לו כסף, יודע לשחק עם כסף, ועל כן יקבל בקלות עוד כסף.
אולי, לרובנו, מה שטוב הוא רבית מאוזנת.
אהבתיאהבתי
אני מסכים חלקית, אבל לא לגמרי בטוח. ריבית גבוהה יותר בימינו היתה אולי מצמצמת היווצרות בועות פיננסיות אבל היתה עלולה להאיץ את הגלישה למיתון. הבעיה היא לא בריבית, היא בעיקר במדיניות הממשלות. בהתחשב במדיניות הגרועה ובהתחשב במצב הכלכלי, יכול להיות שהריבית השלילית היא הרע במיעוטו.
אהבתיאהבתי
סער,
מה שאתה אומר כאן הוא הטיעון המקובל. אני אומרת שצריך להסתכל על זה אחרת לאור ההתנסות בשנים האחרונות. נדמה לי שישנם עוד שחושבים כמוני.
אהבתיאהבתי
טור מעולה.
הסברת במדוייק את האם אמא של הבעיה המוניטרית המייצרת את האי שיוייון הגובר והולך, ואת ריכוז ההון בידיים מעטות יותר ויותר.
אהבתיאהבתי
מה שכתבתי בפעם הקודמת…
לקסי On 14/03/2016 at 9:37 PM
Permalink
האמונה הכמעט דתית ביכולת של השליטה-בכמות-הכסף לענות על הכל הולכת ומתחוורת כאמונת הבל.
אנחנו רואים רק את התחלת השבר הענק של תנועת המספריים.
הלהב האחד: ל"כלכלה" דרושים פחות ופחות אנשים. יותר ויותר אנשים הם "מיותרים";
הלהב השני: אוכלוסיית העולם גדלה בקצב המהיר ביותר מעולם.
אחד הניסויים לפתרון איום מתחולל במפגש הארצות סוריה עיראק.
יותר מתמיד נחוצה עכשו ממשלת החכמים נוסח סוקרטס-אפלטון, אבל לא בעיר מדינה, אלא בעולם.
כמה זמן נותר עד לפיצוץ / פתרון?
אני מתנחם בגילי המתקדם.
אהבתיאהבתי
משה,
תודה על תגובתך. הסרתי את תגובתך השנייה בגלל מגבלות האתר שלי.
אהבתיאהבתי
לקסי,
כפי שאמרתי בפעם הקודמת, מסכימה עם רוב דבריך.
אהבתיאהבתי
הפעם אנו על אותו הגל, עודף כסף מזיק. המקור התיאורטי להרחבות הכמותיות הוא התפיסה שכסף הוא ניטרלי בכלכלה ותפקידו נומינלי (מדידה וייצוג) בלבד ולא ריאלי (חלק ממנגנון הייצור). אחד הלקחים ממשבר 1933 הייתה (עבור המוניטריסטים, אסכולת שיקאגו במיוחד) שלא הגיבו בהגדלה כמותית של הכסף מספיק מהר אז, ולכן צריך לאחר 2008 (כפי שאכן עשו והיה רצוי בהתחלה) להשליך כסף מהליקופטרים. הבעיה: המשקים התמכרו לכסף במיוחד אם הוא זול.
אהבתיאהבתי
בן,
שמחה על ההסכמה.
אהבתיאהבתי
עוד שתי רעות חולות המגולמות בריבית האפסית:
– חיסכון הוא ערך שצריך לחנך לו, וכדי שהחיסכון יהיה הרגל שילווה את האדם במשך חייו, הוא צריך להיות מוטמע בו מגיל צעיר. אבל הריבית האפסית היום מחנכת את הדור הצעיר שאין תמריץ לחיסכון, מכיוון שלא מקבלים עליו תמורה כלכלית (ריבית). הדור שגדל על ריבית אפס רוכש בשנים האחרונות הרגלים קלוקלים של בזבזנות, שעלולים ללוות אותו גם כאשר הריבית תעלה.
– ריבית אפס משמעה שאין לעתיד ערך כלכלי. לכן למי שיש נכס עדיף למכור אותו היום, כי אם הוא ישמור עליו כפי שהוא, הערך שלו לא צפוי לעלות. זה מתקשר להצהרה של פרופ' טרכטנברג, שקבל על כך ש"האקזיטים הם אסון למשק הישראלי". במידה לא קטנה האקזיטים האלה נובעים מהריבית הנמוכה – היא מתמחרת את הנכסים גבוה מדי, ומתמרצת מכירה מידית שלהם. מי שמרוויח במקרה זה אלה החברות האמריקניות הגדולות, שקל להן יותר ללוות כסף.
אהבתיאהבתי
אם הבנתי נכון את הדיון המרתק הזה, אז הדרך הנכונה היא לחזור לצעדים שהציעה בזמנו אסתר אלכסנדר. לא לפי הסדר ולא הכל אבל בוודאי מדיניות סגירת פערים מלמעלה כלפי מטה, השקעה ישירה של המדינה בתשתיות, שרותים חברתיים ובשוק העבודה, צמצום עד ביטול חובות.
אהבתיאהבתי
רוני,
מסכימה עם הרוב הגדול של דבריך. גם אני רואה במציאות של אפס רבית בעיה ערכית, כתבתי על זה בפוסט מה-22.2. אני חושבת שרבית, כמו כל משתנה כלכלי אחר צריכה להיות מאוזנת. זאת, לפני שמנתחים את כל מה שקשור אליה באופן ייחודי.
לגבי האקזיטים, הרבית היא פן אחד של הסוגייה. הפן האחר – שבמידה לא-קטנה מתקשר לרבית בעקיפין – הוא האקלים המשקי בישראל. זה אקלים הפועל נגד ייצור וצמיחה בשלל מנגנונים כלכליים: היעדר תכנון כלכלי, החשיפה המופרזת ליבוא, היעדר תמיכה של הממשלה בשלב ההקמה הפיזית של המפעלים כגון תמיכה מידתית לעידוד השקעות הון, ועוד. כל אלה, מטים את הכף לטובת פיתוח מהיר של סטרט-אפים ומכירתם. מתוך תחושה שאין מה לצפות, אין עם מי לדבר על צמיחה.
אהבתיאהבתי
אנונימי,
המשבר הזה לא ייפתר על ידי אמצעי אחד או שניים. המשבר הזה ייפתר רק על ידי שינוי מהותי בשיטה הכלכלית. בין שאר האמצעים, כאלה שגם הוזכרו אצל אסתר אלכסנדר.
אהבתיאהבתי
תמר, לגבי האקזיטים – אני חושב שכל עוד מדובר בסטארט-אפים מהסוג שנמכר היום, היזמים שמוכרים אותם עושים את הדבר הנכון גם מבחינת המשק. מעבר למחיר הגבוה שדיברתי עליו – חברות טכנולוגיות הן מטבע הדברים קצרות יומין. גם החברות הטכנולוגיות הגדולות ביותר בחו"ל לא קיימות מעבר לעשור או שניים, ואז לרוב דינן לגווע לטובת טכנולוגיה חדשנית יותר (ואז שוויין מתאפס). אפשר לספור על יד אחת את החברות הטכנולוגיות הגדולות (כגון מיקרוסופט או יבמ) שקיימות יותר מעשור או שניים.
מה שאת מדברת עליו נשמע לי נכון, אבל הוא מתייחס לחברות מסוג אחר – שמוטות יותר לתעסוקה ולטכנולוגיה "נמוכה". בחברות כאלה כל המודל הפיננסי הוא שונה, וכבר לא יהיה מדובר בסטארט-אפים כי התשואה להון שם נמוכה יותר.
אהבתיאהבתי
רוני,
הסוגייה שאתה מעלה ראויה לדיון לאומי. אין לי תשובה מוחלטת לדבריך, וגם לא יכולה להיות. הבעייה היא שאין דיון לאומי, בניגוד לעבר שבו למדו את כל הפרטים, ודיברו על הדברים. לתחושתי, לפחות חלק מחברות הסטרט-אפ האלה היו יכולות להישאר בארץ. נדידתן מכאן היא אחת מגורמי מצבנו העגום בתעסוקה, בייצוא ובעוד היבטים רבים.
אהבתיאהבתי
ג'והן מיינרד קיינס כבר אמרנו?
אהבתיאהבתי
לקסי,
אמרנו. אבל לא רק קיינס. עובדה שהדיון המתעורר עכשיו נוגע לסחר חופשי, ולחופש תנועות הון, שלא היו במרכז הדיון בתיאוריה הכללית של קיינס. וכמובן שגם זה לא הכל.
אהבתיאהבתי