רוח הממשלה. מה שנשאר

 לפני שבועיים, בשעת בוקר, הטלפון צלצל.

-שלום, כאן מיכאל מיחידת הרווחה של משרד הכלכלה והתעשייה.                                                 -בוקר טוב.                                                                                                                         -רציתי  לשאול מה שלומך.                                                                                                     -בסדר גמור.                                                                                                                       -מתי אפשר לבקר אצלך?

כאן כבר לא הצלחתי להתאפק, פרצתי בצחוק. אמרתי לו שיהיה נחמד לארח אותו, אבל אני לא נזקקת לביקורי רווחה. רגע אחרי, תפשתי את עצמי. הודיתי לו בחום על צלצוליו מספר פעמים בשנה, אמרתי לו שהוא והממונים עליו עושים עבודה חשובה.

אני גמלאית של משרד הכלכלה והתעשייה. זה שהתחיל כמשרד המסחר והתעשייה, ושינה את שמו חמש פעמים עד לגלגול הנוכחי. היום המשרד מורכב משאריות משרד התעשייה והמסחר, ושאריות משרד העבודה. לא הרבה נותר ממי שהיו פעם שני משרדים מרכזיים. רק אתמול, יום א', הופיעה ב"הארץ" כותרת גדולה: משרד הכלכלה והתעשייה יפחית את ביקורי הפיקוח באתרי הבנייה והתעשייה, ואת משרות הפקחים. זוהי תגובתה ההולמת של הממשלה לתאונות העבודה הקשות שארעו בחודשים האחרונים. זה מימושן הנאות של הבטחותיה לשיפור בטיחות העובדים.

מה יהיה עם הבטיחות, הלוואי והייתי יודעת. עם זאת, ציניות בצד, אני שמחה ללמוד שנותרה במשרדי הישן חלקת אנושיות קטנה. אני מחייכת לעצמי, בכל פעם שאני פותחת את חוברת המשרד לגמלאים המגיעה אליי מספר פעמים בשנה. הצעות נופש חצי-חינם, הכל כלול, קפה ועוגה בלובי בשעה ארבע. טיולים ברחבי הארץ, נסיעות לחו"ל, הסדרי בריאות ונוחות לגיל השלישי. ושוב, חיוך בצד, אני שמחה למצוא בחוברת כמה מחבריי הוותיקים לעבודה: אנשי וועד הגמלאים, שהיו פעם אנשי וועד העובדים אצלנו במשרד. ממה שראו עיניי, אני יודעת שהם מוכנים לעזור ויודעים לעזור.

פעילות הרווחה ממומנת חלקית מתקציב המשרד. יהיו כאלה שיראו בכל אגורה המועברת אליה בזבוז כספי ציבור. למיטב ידיעתי, ההוצאה הזו תופסת שיעור זניח מתקציבו של משרד המעסיק מאות עובדים.

כל זה מתחבר אצלי למשהו מעט סמוי שהולך ומשתנה באוויר. מאד "אין" לאחרונה להזדעזע מתאונות עבודה. כאילו ששמירה על סביבת עבודה בטוחה אינה חלק ממכלול של תנאי עבודה מכבדים, ואיפה מוצאים היום תנאי עבודה מכבדים. ומבחינה זו, המעט  שנשאר במשרד-שנשאר-ממנו-רק-מעט, הוא דוגמה לאיך תנאי עבודה צריכים להיראות.

מיותר לציין, שביקוריו של מיכאל מהרווחה, והקפה-ועוגה-חינם-בארבע-בלובי אינם מורעפים על מי שהיו עובדי קבלן, וחלפו מבלי להשאיר זכר. הם שמורים לקבוצה הולכת ומתמעטת של עובדים בעלי תקן וקביעות. ואולי משום שזו קבוצה הולכת וקטנה, היא חמקה מידם של החוסכים והמכווצים למיניהם. יתכן גם שהישרדותם של הוועדים במשרדי הממשלה, והישרדותה של ההסתדרות, למרות הכל, עושים את שלהם.

כך או כך, זיק קטן מהימים ההם עוד נותר בממשלה. הזיק הזה עובר מאם לבת ומעביר מסורת של אכפתיות וכבוד. ומי יודע, אם ללא הזיכרון הזה, היינו רואים עכשיו את התחדשותה המרשימה של ההסתדרות הכללית. מאה וחמישים אלף איש הצטרפו אליה ואל ארגוני העובדים האחרים, בעיקר אליה, מאז 2012. ציפור קטנה לחשה לי שזו הערכת חסר.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

7 מחשבות על “רוח הממשלה. מה שנשאר

  1. "מאד "אין" לאחרונה להזדעזע מתאונות עבודה. כאילו ששמירה על סביבת עבודה בטוחה אינה חלק ממכלול של תנאי עבודה מכבדים, ואיפה מוצאים היום תנאי עבודה מכבדים".

    שוב (כבר כמעט לא נעים) – משפט מדויק וממצה – מעט המחזיק מרובה.

    אבל לצערי, הצטרפות להסתדרות איננה מבטיחה היום בהכרח את שמירת כבוד העובד.
    יש לנו חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" (נחקק ע"י ממשלת שמיר וחתומים עליו – הנשיא הרצוג, יו"ר הכנסת שילנסקי, ורה"מ שמיר. החורים הענקיים בחוק הזה נסתמו קצת ע"י פסיקות של העליון, אבל אין דין פסיקה כדין חקיקה), וחוק יסוד "חופש העיסוק" – אבל באופן בולט מאוד נעדרת מחוקי היסוד זכות בסיסית מאזנת – זכות התארגנות החופשית בכלל ושל עובדים בפרט.

    אז מה הפלא שכולם מצטטים לך את חוקי הבטיחות ובעוד הממשלה מצמצמת את האכיפה (בדרך להפרטתה?), המעסיקים פוטרים עצמם מהתחייבות לפעול לפי החוק. ניתן לחייבם בקלות בעת מתן רשיונות, כגון אישורי בנייה וכו'.

  2. נעמי,

    תודה, ומסכימה עם כל מה שאת אומרת ( את המצב המשפטי שאת מתארת איני מכירה היטב, חידשת לי מבחינה זו).

    אני מנסה להיות אופטימית, ולחשוב שצמיחתה המשמחת של ההסתדרות הכללית מאותתת על שינוי בתפישת המצב של אנשים רבים. אני מקווה שבסופו של דבר זה יתבטא גם בשינוי פוליטי, ובהקמת תשתית סבירה יותר של חוקי עבודה, ואכיפתם.

  3. בכל פעם שאני קורא דברים ברוח זו אני מתחרט ומכה על חטא הכרעתי לפנות לכיוון ההיסטוריה ולא לכיוון המשפט. אבל לא אלמן ישראל ותודה לאל יש כאן בלי סוף עורכי דין. מתי יקום עורך הדין הראשון שיתבע את פקידי האוצר על רצח ואם לא על רצח אז על הריגה בשוגג? ובינתיים, ועד אז, מתי יקום הכלכלן שיעשה שני סוגי חשבונות. האחד – על כמה מקרי מוות אחראים ישירות, כן, ישירות, פקידי האוצר (בכבישים, בבתי החולים, במקומות העבודה וכן הלאה)? השני – מה הערך הכלכלי של נזקים אלו לחיי אדם? אינני צוחק וזו לא עוד דרך יצירתית להביע תסכול כנגד המתועבים שבעובדי המדינה – פקידי האוצר אם זה לא ברור – אלא קריאת כיוון לאנשי מקצוע לממש את מקצועיותם בתחום היחיד שעדיין מתקיימת בו הרציונליות עליה דיבר מכס וובר: מערכת המשפט. הרי לא יתכן לדבר על 'תפקיד המדינה' ועל 'אקאונטביליטי' ולהמשיך להתייחס לתועבות שעושים האנשים האלו בלחיצת כפתור כאל פורס מאז'ור. זה פשוט לא מסתדר עם שום עקרון פוליטי-דמוקרטי. אשמח להסבר מלומד ממישהו מדוע אני טועה.

  4. אנונימי יקר,

    תודה על תגובתך. מאמינה לך שאתה כותב מתוך כעס אמיתי. אני, הפעם, כתבתי במצב רוח מפויס, תיארתי עבר, ושרידי עבר, שנראים לי אנושיים. נדמה לי שהמחוג שוב חוזר לכיוון ההוא, אם כי באטיות.

    לגבי רציונליות – מי יותר "רציונלי" ממקצוע הכלכלה? "הרציונליות" במרכאות כפולות ומכופלות היא בסיסו של המודל הניאו-ליברלי. רציונליות לפעמים מטעה, צריך קודם כל לשאוף להיות בן-אדם. נדמה לי, שבקצה של הכעס שלך, זה מה שאתה, וזה מה שאתה רוצה להיות.

  5. תמר, לא כדי להכביד הבאתי כאן את רשימת כל החתומים על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (וחוק חופש העיסוק,המאזן…). החוק המחורר הזה נתפס כאיזה אילוץ שכפו ה"אליטות של השמאל" על רוב העם. מעורבותם של אנשים כאמנון רובינשטיין (שהתחיל לדחוף את החוק עוד בשנות ה-80 כחבר שינוי או ד"ש או מה שלא יהיה) ומלכתחילה היה מוכן לוויתורים מפליגים לדתיים; או דן מרידור, נדמה לי שר המשפטים בממשלת שמיר; ואהרון ברק – שלידיו התגלגלה משימת מילוי החורים – רק מחזקת את טענות הימין על "סכנתו" של החוק הזה. ומחר צפוי לנו תחקיר על הפרקליטות בערוץ 10. אני נתקלת בשיח הימני על כל צעד ושעל והוא הולך ותופס אחיזה. אני מתקשה לראות איך סעיפים בסיסיים בחוקה דמוקרטית, שנשמטו מהחוק (חופש הביטוי! חופש ההתארגנות, חופש התנועה…) מצורפים בעתיד הנראה לעין לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

    אבל, את יודעת מה? אולי דווקא בגלל הבאקקטע מצב, ההתעקשות לשמור על אופטימיות היא הדבר הנכון.

  6. נעמי,

    כפי שכתבתי, אני לגמרי מקבלת את מה שהוספת בתגובתך למעלה. אזכור האופטימיות שלי לא בא להוריד מחומרת מה שאת מתארת. ציינתי (למען הבהרת המצב) שאני פחות מתמצאת ממך בצד המשפטי. אני רואה את המצב בהשתקפות הכלכלית שלו, אבל זה לא משנה, אנחנו רואות דברים דומים בסופו של דבר. כן, על פי תיאורך ברור לגמרי שצריך לסתום את החורים בחוקה הנוגעים לעובדים.

    ומדוע בכל זאת האופטימיות שלי נראית לי רלוונטית? משום, שלדעתי, אין כל סיכוי לשינוי בחוקה כשהממשלה בהרכבה הנוכחי. שינוי כזה יוכל להתרחש רק לאחר הקמת ממשלה סוציאל-דמוקרטית בעיקרה. אני – במבט אולי קצת מרחיק לכת – כבר רואה את הממשלה הזו באופק. על פי תחושתי, המטוטלת בישראל ובעולם זזה חזק לכיוון הסוציאל-דמוקרטי. התזוזה הזו מתבטאת בהצטרפות לתנועות הנוער, ובהצטרפות לאיגודים המקצועיים. ברגע מסויים זה יבשיל לכדי שינוי אקטורלי.

  7. אם כל הכבוד לממשלה, האחריות על בריאות וחיי העובדים היא בראש וראשונה של העובדים אחר"כ של המעסיק. ואם יש עבירה\התרשלות יש צורך בהתערבות של המשטרה. אם יהיו 100 מפקחים או 1000 זה לא ישנה נורמות עבודה. בדיוק כמו בתאונות דרכים. חינוך תרבות ולקיחת אחריות אישית היא הפתרון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s