"מקצוע הכלכלה נותר בשליטתם העיקשת של גברים", כך נכתב בפתח מאמר שפורסם בניו-יורק טיימס ב-8 לינואר השנה. הטענה הלא-מפתיעה נסמכת הפעם על מחקרה לדוקטורט של התר סרסונס מאוניברסיטת הרווארד.

סרסונס בדקה ומצאה הבדל ניכר בתרומתו לקידום המקצועי של פרסום מאמר אצל גברים ואצל נשים. ממצאה הראשון מראה, כי תוספת הסיכוי לקבל קביעות באוניברסיטה שבה אדם החל את מסלולו, יהיה כמעט זהה (8% ו-9%) לגבר ולאשה הכותבים את המאמר לבד. אך בעבודת צוות, יגדלו סיכוייו של גבר לקבל קביעות ב-8% כמו קודם, ואילו סיכויי הנשים ב-2% בלבד.

יותר מזה, גבר המפרסם מאמר, יוסיף לסיכויי הקביעות שלו ערך די קבוע (6%, 8%, 7%) בין אם הוא כותב עם אישה, עם שותפים משני המינים או עם גבר אחר. אישה במצב דומה, תוסיף לסיכוייה 9% כששותפתה היא אישה, 4% כששותפיה הם משני המינים, ואפס אחוזים כששותפה לכתיבה הוא גבר.

סרסונס מסבירה ואומרת שמחקר משותף מעביר את כל הקרדיט, כן לגמרי ה-כל, לגברים ותורם לקידומם. לשותפה-אישה נותר קרדיט אפסי, התורם לסיכויי הקביעות שלה אפס אחוזים בלבד. סרסונס, עצמה, פותחת את הפרסום שלה במשפט הבא: "מאמר זה חובר לבד במתכוון".

אפשר לפרש את הממצאים הסטטיסטיים באופן שונה מזה שסרסונס פרשה. אפשר לומר כי הנשים החזקות, בידיעת המציאות מראש, יבחרו לפרסם לבד. אותן נשים חזקות, בהיבט המקצועי או האישיותי, מלכתחילה הן בעלות סיכוי גבוה יותר לזכות בקביעות האקדמית.

כך או כך, על עובדת השובינזם הגברי בכלכלה, יהיה קשה למצוא כלכלנית שתערער. בראשית דרכי המקצועית, נותרתי לפעמים משותקת בעקבות תגובה גברית "סמכותית" של עמית שהבין רבע בדיוק ממה שאני הבנתי בתחום הנדון.

למזלי, בתחילת דרכי פגשתי דמות-אם שהצילה אותי. חברתי הטובה, גניה גורביץ', מילאה תפקיד טכני אצלנו במשרד בגלל מגבלות השפה והגיל. אבל בבריה"מ, לפני שפרשה ועלתה לארץ, היא הייתה בכירה ומוערכת. ניסיונה לימד אותה לקלוט מתיי אני על הסף של להגיד ה-כל. חיוך קטן מצדה הספיק לי.

היום בגילי הקשיש, אני לפעמים משמשת בתקן "גניה" לכלכלניות צעירות. במיוחד זכורה לי שיחה עם כלכלנית צעירה, מבריקה וכועסת. החלפנו חוויות על מה שכל אחת מאיתנו חוותה בעבודה. בשלב מסויים שתינו פרצנו בצחוק לא-נשלט, הדמעות זלגו על לחיינו ללא-מעצורים.

בעיצומו של מירוץ הקריירה שלהן, כלכלניות נוטות להדחיק את הצד הטראגי-קומי של מקצוען. הן מדחיקות אותו לא רק מאחרים, אלא גם מעצמן. מודעותי להדחקה הנשית הזו מהווה לי מקור דאגה היום, בעידן הרבית האפסית והשלילית בבנקים המרכזיים החשובים. ברור לגמרי, שחייבים להעלות את הרבית בכל מקום, על מנת להחזיר את הכלכלה העולמית לאיזון סביר בין המגזר הפיננסי למגזר היצרני (גם זה המייצר שירותים נחוצים ולא בועות). עם זאת ברור גם שהעלאת הרבית תגרור אחריה משבר הסתגלות.

במקרה-או-שלא-במקרה, כמה מנושאי תפקידי הרגולציה הפיננסית הבכירים בעולם היום הן נשים: כריסטין לגארד בקרן המטבע הבינלאומית, ג'נט ילן בפד האמריקאי, קרנית פלוג בבנק ישראל. נשים אלה זוכות ביוקרה הנלווית לתפקידן בהצדקה מלאה. עם זאת, בלי כל הצדקה, הן לא מחזיקות בידיהן את הכוח הנלווה לתפקיד אצל גברים. סוגייה זו, של הבדל התפקוד בין גברים לנשים במצב הדורש כוח, תעצומות כוח, תעלה למוקד תשומת הלב בשלב כלשהו של המשבר.

ואוסיף עוד הבחנה אפיקורסית אחת. האם מינויין של נשים לתפקידי הכוח האלה לא היה מכוון מלכתחילה? לא מעט בחישה התנהלה סביב כל אחד מהמינויים, מועמדים לא-מעטים נפסלו. האם ייתכן, שגורמים מסויימים במגזר הפיננסי העולמי – היוצא נשכר מהרבית האפסית – חיפשו מלכתחילה את "הדמות הנשית" בתפקידי המפתח של המגזר?

מחקר כמותי של דוקטורנטית חריפה מהרווארד לא יענה על השאלה. רק הזמן והאירועים יוסיפו לדיון את המימד החשוב של הומור עצמי.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***