לא הייתי זוכרת את הבוקר שבו ישבתי עם רוני להכין את הפלקט לקן התנועה, לולא הסנדויצ'ים של אמא שלה. עד היום, לחם שחור מרוח בחמאה ועליו פרוסות עגבניה מקפיץ לראשי לחם מרוח במרגרינה בזוקה במלח, בוקר קיץ, גיל עשר, שמחה ילדותית. מה כתבנו על הפלקט ההוא? מי זוכר. אני כן זוכרת איך הוא מילא את חיי בוקר קיץ אחד.

לא הייתי זוכרת את סל המחיה של ישראל, לולא הפך לפלקט יום אחד. סל המחיה הוא בסיסם של כמה ממדדי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובראשם מדד המחירים לצרכן. כמה שהוא חשוב, ככה הוא משעמם וטכני, והוא לא היה קופץ לראשי בוקר חורף אחד, אילמלא הפיכתו לסיסמה. בוקר חורף אחד לפני ארבע שנים, העליתי לבלוג שלי מאמר בשם בואו נפרק את יוקר המחיה. לא אדקלם אותו כאן מחדש, רק אציין כי לא חזרתי ליוקר המחיה בעטיים של זיכרונות ילדות מתוקים.

חזרתי אליו בגלל הפיכתו לסוגייה אקטואלית. לא בטוח שבטובתו, כי איך מדד יבש כל כך, קשה כל-כך להבנה, הופך פתאום לסיסמה? תשאלו את נתניהו, הוא יודע להפוך כל דבר לסיסמה. כך קרה גם בעקבות מחאת קיץ 2011. נתניהו, כדרכו, הסיט את מסריה למה שנוח לו. לא תסכולם של הצעירים מהיעדר תעסוקה נאותה, לא מחירי הדיור הגבוהים. נתניהו קפץ לקוטג', מהקוטג' לגבינות מיובאות, מהגבינות לסל המוצרים, ומהסל ל"יוקר המחיה", ולמסקנה הבלתי-נמנעת לכאורה: לפתוח עוד את היבוא הפרוץ על-פי-כל קנה-מידה-סביר של ישראל.

במניפולציה שהוא עשה, נתניהו כיווץ את מרחב הדיון הכלכלי בישראל – רדוקציה, קוראים לזה בפורומים גבוהי-מצח, ראש קטן, קוראים לזה בפורומים אחרים. כך, במענה על מצוקה אמיתית, נתניהו הנפיק ניתוח לא-אמיתי. הוא שוב הוביל למה שהוא חותר להשיג באמת: פתיחה ועוד פתיחה של מגזרי ייצור מוגנים, ובעיקר מגזר החקלאות, ליבוא מתחרה.

את דפוס הפעולה הזה ניסיתי להסביר במאמר מלפני ארבע שנים, שאותו פתחתי בקריאה "בואו נפרק את יוקר המחיה, נפרק אותו כדי להבין את משמעותו, נפרק אותו כי יוקר המחיה הוא סיסמה ריקה". עברו ארבע שנים, הסיסמה הריקה עדיין מובילה את הדיון הכלכלי בישראל. מסקנה ראשונה, נכ-שלתי. מסקנה שנייה, וחשובה יותר, השמאל-מרכז נכשל. הוא אימץ לעצמו את סיסמת הצד השני. הוא לא מקדיש תשומת לב מספקת לייצור סיסמאות משלו, בניגוד למנהגו בילדותי.

וכדי לא לחזור על הטעות, לא אכנס שוב לכל דקויות יוקר המחיה. אציג רק היבט אחד שלו: יוקר המחיה הוא תמיד יחס הכנסתו של העובד במטבע מקומי לעלות הסל שלו באותו מטבע. או, במילים אחרות, יוקר המחיה הוא המספר המראה כמה סלי צריכה מייצגים אפשר להביא כל חודש הבייתה בהכנסה מייצגת. יוקר המחיה, אם כן, נקבע בראש וראשונה על ידי השכר, ולא על ידי הוזלת כמה מוצרים בסל הצריכה.

וככה, בתרגיל פשוט, הגענו למשהו שכדאי לדבר עליו. הגענו לסיסמה. מה ייצא לנו מזה? ייצא לנו מסר מנהיגותי. ייצא לנו דיבור מעורר תקווה.

אתמול, כשסרקתי את הדף הראשון של "הארץ", נפלתי על ידיעה קצרה במרכזו: "שישה פועלי בניין נהרגו בתאונות עבודה בינואר, אף חקירה לא נפתחה". הלב נשבר, ומערכת הארץ משתמשת בשבירת לבבות כדי לומר על הדרך: "אני חברתית". כי להיות "חברתי" מוכר עיתונים לאחר מחאת 2011. והעיתון-לאנשים-חושבים המציא גירסה מעוררת מחשבה משלו: להיות חברתי-וגם–נגד-וועדים-נגד-ההסתדרות-נגד-כל-התערבות-ממשלתית.

אחרי כל אלה, אם אנחנו השמאל-מרכז במדינה הזו, אם אנחנו רוצים להיות מזוהים עם מסר שלנו, זה הזמן להתעורר. לא דיבורי קשקוש על יוקר המחיה. לא סיפורי מצוקות עובדים, קורעי לב כשלעצמם, אך מוטים לשימוש גנרי וציני. רק סיסמאות שלנו. סיסמאות שכר הוגן. סיסמאות כבוד האדם העובד.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***