בשבועות האחרונים אני מקדישה את שעות האסקפיזם היומי שלי לקריאת הספר "צפרדעים". ניסיון חיי לימד אותי שאם כבר לבוסס בצרות, אז עדיף צרות של אחרים. ו"צפרדעים", ספרו של מו יאן הסיני,עשיר מספיק בצרות, וגם מספיק רחוק מכאן. מה גם שמו יאן הוא חתן פרס נובל לספרות, כך שהקריאה אפופה בהילה של "ספרות טובה".

צפרדעים מתאר את סין של שנות הששים והלאה. נושאו המרכזי הוא מדיניות "תכנון המשפחה" שהחלה באותו עשור, הפכה ל"מדיניות הילד האחד", והתפוגגה לאט עד שבוטלה סופית ב-2015.

יאן טווה את סיפורו סביב דמותה של "דודה", קרובת משפחתו שהקדישה את חייה ליישום המדיניות. דודה בצעירותה היא בחורה-יפה-מבית-טוב, כלתו המיועדת של טייס חיל האוויר הסיני. לאחר עריקתו לטאיוואן, דודה הופכת לטכנוקרטית חסרת רגשות. כמי שממונה על הילודה באזורה, היא רודפת כל מי שמפירה את צו הילד האחד, מכריחה אותה לעבור הפלה, ולעתים מקפחת את בריאותה ואת חייה.

דודה מקפחת גם את חייה שלה, במסירותה הלא-שפויה לצווי המשטר. היא מזדקנת במהירות, לא מקימה משפחה, מאבדת את יופיה, את חינה, את אנושיותה. תיאור מסלול חייה של דודה מאפשר ליאן לומר את מה שיש לו לומר על רודנות מטומטמת. לא רק דודה, עוד תושבים בכפר ובסביבה הופכים לעבדיו הנרצעים של השלטון.

יאן סרקאסטי כלפי התהליכים הנכפים על ידי המשטר. עם זאת, "צפרדעים" אינו מניפסט אנטי-קומוניסטי. בשלב מאוחר יותר, יאן עובר לתיאור השתרשותה של רפורמת דנג שיאופינג – רפורמת הפתיחה של סין לכלכלת שוק מערבית – באיזור ילדותו. הישועה של דנג שיאופינג לא יוצאת תחת ידיו יפה יותר מבשורתו של מאו. בעידן מאו, יש המוכרים את נשמתם לאידיאולוגיה דוגמטית; ובעידן הרפורמה הכלכלית, יש מי שעושים כל תועבה תמורת כסף.

בעודי שקועה ב"צפרדעים", מצאתי יום אחד פתק תחוב בדלת ביתי. דואר שליחים הודיע לי בזו הלשון: "ביקרתי במענך, אך לא היה מענה". מיהרתי להתקשר למוקד השירות, הפקידה שענתה הסבירה לי כי השליח יגיע מחר, היא לא יודעת באיזה שעה. שאלתי מדוע הוא לא התקשר קודם, לא חבל על הזמן שלו? והיא ענתה לי "לא מתקשרים" וניתקה.

למחרת בתשע בבוקר, הוא הגיע. קיבלתי אותו יפה, צ'יפרתי אותו בטיפ, הוא הודה לי בלבביות. ואז שאלתי: לא כדאי שתתקשר לפני שאתה בא? "לא מתקשרים", הוא ענה, וטרק את הדלת. היה אפשר לקלוט שהוא נשאל אותה שאלה עשרות פעמים ביום, היה אפשר לקלוט שלא בא לו להיות דוברה הנאמן של המדיניות.

חילופי הדברים עם נציגי דואר ישראל, שלפו אותי לרגע מבועת האסקפיזם שלי. חשבתי לעצמי ש"לא מתקשרים" מזכיר לי את תשובתה של דודה לאמו של המחבר השואלת אם תכנון המשפחה זו המצאה שלה או הוראה מגבוה. "מה זאת אומרת המצאה שלי?" דודה עונה, "זה קול קורא מטעם המפלגה, הוראה מפי היושב-ראש מאו, מדיניות לאומית. היושב-ראש מאו אמר שהמין האנושי צריך לפקח על עצמו, להתרבות בצורה מבוקרת".

הרהרתי ביני לביני אם "לא מתקשרים" קשור ל"יוקר המחיה" או ל"הפרטה תגביר את היעילות". וחשבתי איך פרנסה קשה עושה את האנשים קשים, ואיך אנשים קשים מאבדים את היכולת לדבר עם אחרים. לא יהיה כאן שלום, אמרתי לעצמי – מה שלום? קצת שקט – עד שיחזרו לכבד סתם אנשים עובדים, סתם אנשים קונים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***