זה לא הדחף למחות, הוא מוכר לי מקרוב. לא דמותם של המוחים, רבים מהם יקרים לליבי. אלה דברים שאני מתקשה למצות בכותרת קצרה, אנסה להגיע אליהם בעקיפין.
קנה המידה
מוחים יקרים, לא ברור לי מה תשיגו בסוף. מה, הגדלת התמלוגים המועברים מחברות הגז לממשלה בכמה עשרות או מאות מיליוני שקלים לשנה? הנה, לאחרונה, החליטה הממשלה על הפחתת מס החברות מ-26.5% ל-25% ב-2016. זאת לאחר שהוא הועלה למדרגתו הנוכחית בתקציב 2014. כל אחוז של מס חברות מוסיף מיליארד שקל ומעלה להכנסות התקציב מדי שנה. זה בוודאי סכום משמעותי יותר מכל תוספת הכנסות שתשיגו. והנה, שינוי זה של מס החברות עבר בדממה.
חותרים לביטול מתווה הגז? להלאמת חברות הגז? עם כל הקשיים שאתם ואחרים הערמתם עד עתה, נתניהו ממשיך בדרכו. גם אם הוא ירצה מאד, הוא לא יוכל לשנות הרבה במתווה עכשיו. שינוי הסכם כתוב עם חברה זרה כרוך במשא ומתן רגיש עם מי שעומד מאחוריה. במקרה הזה, הממשל האמריקאי מעורב, ובנסיבות העכשוויות, אין סיכוי שהוא יילך לקראת ישראל.
זאב-זאב
מוחים יקרים, מבחינתכם, צינור הגז הוא מעין צינור הגברה לטענותיכם הראויות להישמע כלפי "השיטה". אלא שהציבור שאליו אתם מכוונים, אין לו שמץ מושג מה הגז הזה, ומה הוא מסמל.
הציבור הרחב נותר פסיבי כשמיליארדים מכספו מתאדים עקב משברים כלכליים לא-נגמרים ברשתות השיווק, בתאגידים, בבנקים ובחברות הפיננסים האחרות. מה לציבור הזה ולגז. מנקודת ראותם של רוב מפרנסי המשפחות בישראל, הפגנת הגז השבועית היא שעשועם של מפונקים. של אלה שעדיין לא שקעו לתחתית הכוחות ולתחתית האמצעים הכלכליים.
המבוכה שאני חשה
ספקותיי כלפי הפגנות הגז אינם מובעים מתוך התנשאות על המוחים, או על אלה שלכאורה אינם מבינים ואינם מוחים. הם באים להבהיר לעצמי מתוך כתיבה את המבוכה שאני חשה.
המבוכה לנוכח העיכוב שחל בניתוב מחאת 2011 לתהליך דמוקרטי. המבוכה לנוכח אי-הצלחתנו לשנות את דפוס הצבעתם של די בוחרים, כך שתקום ממשלת שמאל-מרכז. המבוכה לנוכח כשלוננו בקריאת המפה הפוליטית. כישלון שהתבטא באופן החד ביותר בסיבוב שנתניהו עשה על דרישות המחאה – הקמת וועדת טרכטנברג.
המון ודמוקרטיה
מה שמעורר אצלי את החשש הרב ביותר, הוא הא-פוליטיות של מחאת הגז. א-פוליטיות היא לעתים קרובות מצע לליבוי יצרים לא מוגדרים ולא נשלטים. היא לעתים קרובות בית גידול למנהיגות אופורטוניסטית, שמנסה לעוף על כנפי היצרים האלה.
מחאת הגז מונהגת על ידי כוחות שאינם מזוהים בבירור עם שום פלג פוליטי. היא אינה מונהגת על ידי מפלגה כלשהי. מחאה, בכלל, אינה המסגרת הנכונה לייצוג עמדותיו של גוף פוליטי משמעותי. מחאה היא ערוץ התבטאותם של חלשים. וזה אולי הדבר המטריד ביותר במחאת הגז. היא מהווה תחליף לבניית מצע ענייני של השמאל-מרכז. היא משגשגת על הואקום שנוצר עם המרת מפלגת העבודה למחנה הציוני. היא, שלא במתכוון, מוסיפה משלה למחיקת המורשת העשירה של תנועת העבודה בישראל.
עידן השוק החופשי 
מסכים עם כל מילה שכתבת !
חבל שלי אין הכשרון שיש לך בהבהרת העניין.
מתווה הגז (על פניו) הוא מאבק (כביכול) על משאבי-אומה (למי הם שייכים?) וניצולם (לטובת מי?) אך לצערי בנימין נתניהו עושה בית-ספר ליריביו הפוליטיים (חוץ מסיסמאות אין באמתחתם מאומה) והראייה: הדיון בהשתתפותו בוועדת הכלכלה בכובעו כשר הכלכלה. שליטתו בכלכלה-לאומית, ביחסי-חוץ וביטחון, בחוק ובממשל הם לעין-ערוך גדולים משל יריביו, שלא באו מוכנים ואין להם תשובות בסיסיות לבעיות כבדות-משקל. עם כל הכבוד הפעלת סעיף 52 זה החוק.
זה לא מנחם בגין שלא הבין בכלכלה ונתן לארליך להשתולל, זה לא יצחק שמיר שחוץ מארץ-ישראל השלמה לא עניין אותו כלום ופרס עשה לו את עבודת המשילות, זה לא אריאל שרון שיתרונו היה בביטחון אך דבק בו ריח של שחיתות ונהנתנות וזה גם לא אהוד אולמרט שהיה אדמיניסטרטור ראוי (עם שר אוצר מעולה – רוני בר-און לאחר הפייסקו של קודמו הירשזון) אך גם בו דבקה השחיתות והנהנתנות.
בנימין נתניהו זה מנהיג מהרמה של מנהיגי מפא"י לשעבר. יש לו (ולנו) רק בעייה אחת (שלא הייתה למנהיגי מפא"י) – אותה בעייה שהייתה לקיסר/נפוליון/צ'אוצ'סקו – הוא רוצה להיות קיסר.
תפקיד האופוזיציה לדאוג שהוא לא יהיה קיסר, מקווה שלפחות בזה יצליחו.
אהבתיאהבתי
בן, תודה, ונדמה לי שיש לך כמה כשרונות משלך שאין לי, כך שאנחנו מאוזנים.
אני מסכימה עם רוב דבריך. עם זאת, אני חושבת שלטוענים נגד הגז יש כמה טענות כבדות משקל. אבל נתניהו, וכאן אני מסכימה אתך לגמרי, הוא אלוף התמרון הפוליטי, ובמאבק על הגז הוא מפגין את מלוא יכולתו. הוא מפגין גם את היעדר הברירה שלו, לאחר שתקע אותנו במבוי סתום, ואיש לא הגיב כשזה עוד היה עלול להועיל.
ועוד משהו, בהשוואת נתניהו למנהיגי מפא"י: אני רואה בבירור את יתרונם (המוסרי, הערכי, הביצועי בבנייה אמיתית של המדינה) של כמה ממנהיגי מפא"י עליו. אבל, כן, בנקודה אחת הוא משתווה להם: ביכולת התמרון וההישרדות.
אהבתיאהבתי
אולי בגלל שבתרבות שלנו אנשים רגילים להתווכח זה עם זה על מי מבשל יותר טוב במאסר שף בלי שהם טעמו לרגע, הם מרשים לעצמם לכתוב טורים נגד מחאה בלי להתייחס ולו פעם אחת אל טיעוני המחאה, לנושא המחאה לתוכן שעליו מוחים. כל מה שחשוב זה באיזה קטגוריה אפשר להכניס את הדמויות המשתתפות בחרם, איך אפשר למסגר אותם ולהציב אותם בתוך הסטראוטיפים, התוכן? אין לו שום חשיבות או משמעות
אהבתיאהבתי
אז מה את מציעה שלא נמחה ?, שנעשה חיים קלים לביבי? שנמחה שהפחיתו מס חברות? שאם פסיבים אז להיות פסיבים עד הסוף? לא הבנתי מה את מציעה ?או שפשוט את מיואשת מהמצב? אני גם חושבת שאת טועה -כי כן יש קבוצות פוליטיות מאחורי המחאה אולי לא באופן רשמי ראיתי אותם בהפגנות…ולכן אני לא מסכימה עם קביעתך שההפגנות הן שעשוע של מפונקים.. זו קביעה מוגזמת.
אהבתיאהבתי
"לטוענים נגד הגז יש כמה טענות כבדות משקל" בהחלט, אבל גם טיעוני התומכים במתווה (אפילו כברירת מחדל) משקל רב. איני רואה את מעשיו ודבריו של נתניהו כתמרון פוליטי בלבד. סבורני שצריך לייצא הרבה פחות, לסגור מחיר נמוך יותר לאור האירועים האחרונים במגזר הנפט ולקצר את תקופת החוזה לשם חידושו בעתיד, אך אלא דיבורים בעלמה למי שאינו נמצא בפרטים.
המחאה וטיעוניה לא ברורה די הצורך, הרבה 'שחקנים-מוחים' וכל אחד מושך לכיוון אחר ואין להם תשובות לבעיות שנוצרות בעקבות עצותיהם. לא מבחינים במשנה סדורה חוץ מזעקת הגאוואלד שלהם (במגא-פון ששמו דמרקר). הרצוג מתנהג כח"כ מהשורה ולא כראש אופוזיציה (ראש-ממשלה אלטרנטיבי) שמחר עלול למצוא עצמו כנגד בעלי הזיכיון, ולא ברור מה הוא יעשה.
באשר ל"בנייה אמיתית של המדינה" לשיטתו של נתניהו (והבטחתו לבוחריו) הוא מאמין שהפרטים (היזמים) הם הכוח הכלכלי (ולא כפי שאת ואני סבורים שיוזמה ובעלות ציבורית עדיפה לצרכי בניית-המדינה) ולכן לתומכיו אין מה להתלונן (אפילו על עוניים, אולי הם לא הבינו על מה הוא מדבר כשהוא אומר: יוזמה פרטית ותחרות חופשית – אז שילמדו).
כמאמין בתכנון, בסוציאל-דמוקרטיה ובאי-מתן רכוש ציבורי לפרטים אני סבור שהימין (בכל העולם) טועה וזו לא הדרך לחברה בריאה, אבל לצערי כיום הם הרוב (בישראל) ונקווה שלא לאורך זמן.
אהבתיאהבתי
היי פנינה,
עניתי לך באריכות גם בפייסבוק. אני באמת מוקירה אנשים שמוחים בכאב לב. כל מה שאני מנסה לומר הוא שהמחאה אינה הדבר העיקרי. את עיקר הכוחות חייבים להקדיש להתארגנות פוליטית מזוהה שתוביל את השמאל-מרכז לניצחון בבחירות. בינתיים, איני רואה התארגנות כזו בשמאל הציוני, שהוא בשלב זה הגוף המוביל של השמאל-מרכז.
אני גם לא טוענת שההפגנות הן שעשוע של מפונקים. אני טוענת, שלצערי, יש לי הרגשה שכך הן נתפשות על ידי הרוב הדומם, העייף מדי והמובס מדי.
אהבתיאהבתי
היי בן,
מסכימה עם רוב טיעוניך. בכוונה, איני נכנסת כאן לפרטי מתווה הגז. עשו את זה קודם, ובכישרון רב, לפניי. מסכימה לגמרי עם הסתכלותך על הגוועלד של הדה-מארקר. הוא בהחלט נכלל בתוך הסתייגותי מצעקנות שאינה מובילה לשום דבר.
אהבתיאהבתי
מחאת הגז כמשל
מבעד למסך הגז העניין העיקרי הוא הניצחון של הפוליטיקה הלא פוליטית. אם תרצי ב"גוטויינית" – הפרטת הפוליטיקה.
הימין המסחרי הצליח – בעזרת לא מעט פוליטיקאים, בהם גם אחדים "משלנו" – ליצור את הזהות פוליטיקה=שחיתות. "מושחתים נמאסתם!" זוכרת?
התוצאות האיומות:
1. התנכרות מחאת 2011 מהפוליטיקה והתנזרות פוליטיקאים בכירים מחבירה מוצהרת אליה;
2. פעילות הנהגת מחאת הגז נגד הנפת דגלי ושלטי מרצ.
הפוליטיקה הלא פוליטית היא שמביאה את ההמונים לסגידה לקיסר (למרות הקיסרה) שאינו יכול לשגות ובכל אשר יפנה יצליח, גם כשהוא נכשל בענק.
סיסמתה של גבירת הברזל מוגשמת כאן: "אין דבר כזה חברה…" וגו', למרות ההפגנות.
נכון שלנתניהו יש אידיאולוגיה ברורה, אבל לא פחות נכון שאין רכיב דמוקרטיה באידיאולוגיה הזו, מהדמוקרטיה הושארו רק הבחירות.
את אלה קשה להסביר להמונים שהובערו בתהליך הפצת הבערות המתמשך.
אז ככה נראה פשיזם מבפנים.
כמה זמן יעבור עד שנצא ממנו?
האם הסכנה הקיומית לקיום המדיני שלנו לא תתממש לפני כן? האם הכידונים יהיו חדים דיים? ואת מי הכידונים יקטלו, בפנים? בחוץ?
אהבתיאהבתי
לקסי,
כרגיל, מסכימה איתך, חולקת איתך את החששות ואת הפחדים. ממש פחדים בזמן האחרון. לא ידעתי שהנהגת מחאת הגז התנגדה להנפת שלטי מרצ. מה עוד יש לומר.
אהבתיאהבתי
2 יהודים 3 דעות – לפחות… וזו דעתי:
הסיכוי של השמאל לעלות לשלטון הוא בערך -0-.
הדמוגרפיה פועלת לטובת הימין.
הבעיה שונה:
אני לא יודע האם השמאל השתלט על השיח החברתי, ונידה את הימין ,
או שהימין הפקיר את השיח הזה.
היהדות במקורה היתה דת סוציאלית.
ומי שקרא וזוכר קצת מדברי הנביאים, אנחנו במקום דומה…
אבל,
בהפגנות היום, סביר שאנשים מהימין ירגישו לא נוח.
החוסר היום במפה הפוליטית, הוא במפלגה שתהיה ימנית בדעותיה בתחום המדיני,
וחברתית-אקולוגית בתחומים אלו.
כשתהיה תובנה כזו מוטמעת, ויהיה ברור שזה לא עניין לימין נגד שמאל, זה הסיכוי שיתוקן משהו במדינה.
ולכן מאבק הגז הוא חיוני!
וככל שיוסר השסע שמאל-ימין, וכולם יתאחדו נגד ההון-שלטון-עיתון-ריקבון כן ייטב.
מנסיון אישי, אפשר לנצח במאבקים בתחום הזה, ולפעמים טוב להתחיל בקטן.
כל הצלחה כזו, מתדלקת בהמון אנרגיות לשינויים בעתיד.
אהבתיאהבתי
צר לי בן ותמר,
אבל הטענה שלכם שלמוחים לא ברור מה ראוי לעשות אינה נכונה. העובדות הפשוטות הן שממשלת ישראל יצרה מונופול, ומבטיחה את שרידותו לעוד 15 שנים (בניגוד לחוק ההגבלים…) ומסרבת לפקח על מחיריו. זה בניגוד לעיקרון בסיסי של כלכלת השוק החופשי ובניגוד לעקרונות של נתניהו עליהם הוא מצהיר ומבטיח מאז שהיה שר האוצר לפני כעשור. בניגוד לטענתכם המוחים ומובילי המחאה הציבו זאת כמטרה באופן ברור. העיקרון הזה הוא גם חלק מהמשנה הסדורה של הדה-מרקר. גם בעניין הזה אתם טועים.
עוד הערה: בדיון של ועדת הכלכלה בנוכחות נתניהו ידעו הנוכחים מה הם רוצים להשיג. הם גם הצליחו להראות שהסיסמאות שנתניהו שפך עליהם ריקות.
אהבתיאהבתי
הכותבת ובן תמרי כותבים מתוך פרדיגמה ישנה, שהעולם מתחלק לשמאל וימין. מדבריהם אפשר לחשוב שהאפשרות היחידה להתנהל בעולם היא מתוך אותם חלוקה של רלוונטית לכלום. מתווה הגז הוא פשוט גרוע, וניסו להעביר אותו במחשכים. הוא רע לישראל כמדינה וכחברה. הן מבחינת בטחונית והן מבחינה כלכלית. המאבק הוא סופר פרקטי וממוקד, בניגוד למאבקים ערטילאים אחרים.
אהבתיאהבתי
אוי נו באמת צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לשמוע את התביעות של המחאה והן לא קשורות כמעט בכלל לתמלוגים. כדי לקצר הנה התביעות 1) מחיר הוגן של 3$ לכל היותר ליחידת גז. 2) בטחון אנרגטי כלומר ראשית שמירת כמות מספקת ל 30-40 שנה של תצרוכת פנימית ןשנית בנית צינור שני בהתאם להסכמים (תוך שנה וחצי מהיום). 3) ביטחון סביבתי כלומר החלה של חוקי איכות הסביבה על המים הכלכליים של ישראל כך שזיהום שיגרם כתוצאה מתקלה יכוסה על ידי חברות הגז. במו כן חייבים לדרוש ערבויות ובטוחה כנגד הנושא הזה. 4) הוצאות הביטחון של כ 2 מיליארדי שקלים לשנה צריכים להיות מושתים לפחות חלקית על חברות הגז. 5) דמוקרטיה וממשל תקין כלומר דיון והחלטה בנושא לפי הדרך הרגילה ודרך חקיקה ראשית בכנסת ולא דרך סעיף מומצא של עקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים תוך דריסת כל הרגולטורים והמנהל התקין במדינה. בפרט יש דרישה לשקיפות מלאה בכל מה שקשור למתווה הגז כולל פרסום פרוטוקולים מועדת קנדל שאיננה ועדה ודיווח מ8 פגישות פרטיות של תשובה עם נתניהו.
זה על קצה המזלג.
אהבתיאהבתי
לדויד סיון: "המחאה וטיעוניה לא ברורה די הצורך" אני בטוח שלמוחים ברור מה לעשות, לצערי לשומעי הטענות שלכם לא ברור די הצורך האם טענותיכם סבירות. הרי המתווה מעוגן במציאות ישראלית שנבנתה במרוצת קיום המדינה (כולל ממשלות שמאל) וועדות ששינסקי 1 ו-2 מנסות ל'יישר' את הדרוש יישור. דרישת המוחים ל'פוס – ולא משחקים" היא ילדותית (אפילו שאני תומך בה) ונתניהו (יש לציין בנחישות) משחק ב"רוממות-הרוח" שאחזה ביריביו ומטלטלם כפלוטו את פופאי-המלח.
לחני: "שהעולם מתחלק לשמאל וימין" לא העולם מתחלק אלא (לדעתי) תבונת האדם. שהמתווה גרוע אינו שולל את טענתי שנתניהו עושה בית-ספר ליריביו.
לניר: אינני עיוור ולא חירש (אפילו שלגילי זה כבר מתחיל) ואין לי מחלוקת עם המוחים. טענתי היא שיריבי נתניהו בנושא המתווה (האופוזיציה בכנסת והמוחים) פשוט אינם אפקטיביים ולא משכנעים במאבקם. די לראות את הדיון בוועדת הכלכלה ("אבל הוא לא עונה לשאלות") כדי להבין שמול נתניהו – אנו בצרות.
אהבתיאהבתי
מר תמרי,
1. אני מוחה על גישתך בה אתה משתמש בהכללות באמצעות ביטויים כמו "שלכם", "טענותיכם", שבמקרה כאן הן מופרכות בעליל.
2. המחאה נגד המתווה:
א. המחאה וטיעוניה ברורים למוחים.
ב. "שומעי הטענות" הכללה מופרכת. אני למשל השקעתי זמן בברור ולכן מבין את רוב הטענות ואת רמת הסבירות שלהן.
ג. שומע כמוך כנראה לא בדק מה הטענות האלה ולכן לא ברור לך מהן.
ד. המתווה מעוגן במציאות שנוצרה תחת ממשלתו של נתניהו. המציאות הזאת איפשרה הקמת מונופול בדרך לא חוקית.
ה. תמצית המתווה כתובה בהסכמים הקואליציוניים והמשתמע מכך שמורה בית הספר ניסה לקצר את הדרך ולא לקיים דיונים על המהות.
ו. ברור שמעורבות שלדון אדלסון, משרד החוץ האמריקאי (זה גם משתמע מדברי דורי גולד בועדת הכלכלה), וקלינטון גרמו ללחץ ולרצון של נתניהו להעביר את המתווה בחיפזון, ללא דיונים ברמה הציבורית.
ז. לדעתי רבים תומכי הקואליציה בציבור סמכו על מיצרי המתווה בלי לבדוק יותר מידי
3. העובדה שנתניהו לא ענה לשאלות היא הוכחה לשני דברים:
א. שהטיעונים שלו לטובת הפעלת סעיף 52 היו חלשים והוא ידע זאת מראש
ב. שהכוח הפוליטי שלו חזק (חברי הקואליציה מחוייבים לסעיף הזה מכוחם של ההסכמים הקואליציוניים.
אני מפרש זאת שחברי הועדה עשו לנתניהו בית ספר כי הם חשפו את חולשת טיעוניו. אפשר כמובן לטעון כמוך שנתניהו עשה בית ספר לחברי הועדה.
אהבתיאהבתי
לכל המגיבים,
תודה על תגובותיכם, דיון כזה תמיד מוסיף להבנה. אענה בקצרה לכולם.
1. לא כתבתי בשום מקום שטענות המחאה אינן צודקות, או שאין בהן ממש. נהפוך הוא, בפתיחה אמרתי: "זה לא הדחף למחות, הוא מוכר לי מקרוב". כמה מקרוב? הייתי חברה בוועדה הכלכלית של מחאת 2011. בהמשך כתבתי: "מוחים יקרים, מבחינתכם, צינור הגז הוא מעין צינור הגברה לטענותיכם הראויות להישמע". גם כותרת המאמר שלי לא יוצאת נגד המחאה, אלא שואלת מה מטריד אותי במחאת הגז, וכן, יש למחאה הזו צדדים שאיני שלמה איתם.
ועוד הערה קטנה. בעבר ניתחתי כאן בבלוג את מתווה הגז. אני שוללת אותו מבסיסו, ועל כן ברור שאין לי התנגדות עקרונית לעצם הביקורת הנשמעת על מתווה הגז. דוגמה אחת לתפישתי היא המאמר: "תכנון כלכלי – השיטה שמתחילה בהתחלה" מתאריך 7.10.2013.
2. כלומר, מבחינתי, מכלול הטענות כלפי "השיטה" כולו אמיתי וכולו ראוי להישמע. סיפור הגז הוא רק פירור משרשרת של עיוותים הנמשכת מאז המחצית השנייה של שנות ה-80. אלא שניפוח של עניין אחד על חשבון ניתוח כלכלי מקיף, הוא, לדעתי, בעייתי מבחינת האווירה הציבורית שהוא יוצר.
3. הטענה העיקרית שלי כאן היא, שיש חשיבות לזיהוי פוליטי של קבוצה שמפגינה. הימנעותה של מפלגת העבודה מהבעת עמדה מייצגת על מתווה הגז, והימנעותם של המפגינים מאימוץ זיהוי פוליטי ברור (ראו גם את עדותו של לקסי בתגובות לעיל) מטרידה אותי. ניסיתי להסביר מדוע.
אהבתיאהבתי
תמר,
שמחתי לקרוא את תגובתך כי מבהירה היטב שאת מכירה ומבינה את העניין של מתנגדי המתווה. יחד עם זאת הייתי מוסיף:
2. לדעתי זה נכון שסיפור הגז הוא המשך של תהליך (אם כי אינני מסכים עמדתך שטמונה בביטוי עיוותים) וכך צריך לראות אותו. יחד עם זאת, טוב להפריד את הניתוח של המתווה – להפריד את העץ מהיער…
3. יש חשיבות לזיהוי פוליטי אם הקבוצה המוחה יכולה להסכים על ההגדרה הפוליטית. מצד שני במקרה הנדון הקבוצה זוהתה (וגם הושמצה) על ידי הגורמים שאותם ביקרה כ"שמאל". זה מיד גייס את מי שהוא ימני מהבטן או בהשתייכות.
המשתמע הוא שהיכולת לקבוע זיהוי פוליטי הוא בעוכרי המוחים. כמובן שזה גרם לחולשתה של המחאה.
אהבתיאהבתי
דוד,
את עמדתי הישנה בנושא הגז תוכל לקרוא במאמר מ-2013, שהוספתי עכשיו להערה הקודמת שלי. ולגבי כל המכלול, כותרת המאמר היא "מה שמטריד אותי….". כן, משהו מטריד אותי במחאה הזו. אני שמחה שזה מעורר דיון. שמחה שהבהרתי עת עצמי, לפחות לך.
אהבתיאהבתי
לדויד סיון: אני ממתנגדי המתווה כפי שהוא (וממתנגדי ההתנחלויות כפי שהן) שאינו מן המוחים. בטעות סברתי שאתה שייך (שלא כמוני) למוחים. אני מתנצל ומתקן: הטענות של המוחים במקום "טענותיכם".
זה אינו גורע מהטיעון שנתניהו בנהלו את פרויקט 'מתווה הגז' כפי שהוא רואה לנכון אינו עובר על כללי דמוקרטיה (אפילו שזה לא לרוחי אבל הם "קיבלו 30 מנדטים").
95% מעם ישראל לא "משקיעים זמן" בלימוד המתווה כפי שאינם משקיעים בתחומים אחרים. בשביל זה יש התמחויות בחברה מודרנית.
איני מתנגד למוחים ולמחאתם, אני טוען שהיא אינה אפקטיבית – בדיוק כשם שהמחאה שיצאה בסיסמה "צדק חברתי" כשלה. לאחד "צדק חברתי" זה שהעשירים לא יעשקו ולשני שהאשכנזים לא ישלטו.
מחאה צריכה מנהיג וקול צלול ואת זה יריבי נתניהו לא מספקים (אלה קקופוניה בהרבה קולות), ובדיוק את החולשה הזו מנצל נתניהו שמתגלה כרב-אמן במניפולציות פוליטיות.
אהבתיאהבתי
כרוך במשא ומתן רגיש עם מי שעומד מאחוריה. במקרה הזה, הממשל האמריקאי מעורב, ובנסיבות העכשוויות, אין סיכוי שהוא יילך לקראת ישראל. HERE IS THE DEAD DOG!
אהבתיאהבתי
תמרי,
אתה בהחלט טועה כי יש למחאת הגז מובילים בעלי עמדה ברורה וקול צלול. זאת לא הסיבה שהם לא הצליחו או לא מצליחים להשפיע.
אהבתיאהבתי
תמר שלום,
תודה על הרשומה. כמות המגיבים ועוד יותר מזה- איכותם, בוודאי מעידה על העניין שהרשומה מעוררת.
הדברים שאת מעלה – תאמרי את אם קלעתי לכונתך ולו גם באופן חלקי – יש בהם מוטיב שמצביע על שיפוט לקוי מצד ציבור שיכול היה לעשות הרבה יותר, לו היה מבין טוב יותר את אשר לפניו. הם מתנגדים ומפגינים בשדה הקמעוני, ומפסידים בשדה הסיטוני.
אני מבקש את רשותך להכניס לדיון את חוק וישנה: המתמטיקאי עוזי וישנה, קובע כי כל אימת שאדם יתקן שגיאה של אדם אחר, בהכרח תיפול שגיאה בדבריו שלו. למעשה זהו מקרה פרטי של "הפוסל – במומו פוסל", ואין ספק כי חוק זה חל גם על תגובתי כאן…
ובכל זאת: מה בצע בקריאה למעשה פוליטי ודמוקרטי, כתרגומו הריאליסטי, המגשים את עצמו למעשה, של הדחף לחולל צדק – כאשר ברשומה אחרת התייצבת מאחורי פסאדה של חברתיות סוציאל דמוקרטית שחירבה את חברת העובדים ומכרה את סולל בונה, שיכון ובינוי, בנק הפועלים, כור ועוד ועוד?
ברכט כתב:
אתה אומר:
העניין שלנו במצב ביש.
החושך הולך וגובר. הכוחות הולכים וכלים.
עכשיו, לאחר שעבדנו כל כך הרבה שנים
מצבנו קשה מבראשית.
אבל האויב עומד היום חזק מאי-פעם.
נראה שכוחותיו צמחו. הוא קיבל היבט
בלתי מנוצח.
ואילו אנו שגינו שגיאות, אין טעם להכחיש.
מספרינו מדלדלים.
סיסמאותינו באי-סדר. חלק ממילותינו
עיקם האוייב עד לאין היכר.
מה עכשיו מוטעה מכל אשר אמרנו
הקצת או הכל?
על מי עוד נוכל לבנות? האם אנחנו שאריות, שהושלכו החוצה
מן הזרם החי? האם נישאר מאחור
מבלי שנבין איש, ואיש לא יבין אותנו?
האם הכרחי שנהיה בני-מזל?
כך אתה שואל. אל תצפה
לשום תשובה מלבד תשובה שלך!
אהבתיאהבתי
הקרדיט לתרגום של ברכט – בנימין הרשב
אהבתיאהבתי
ערן,
קודם כל תודה על הקטע היפה של ברכט.
וכן, אנחנו יודעים, הכל כבר נאמר לפנינו. אנחנו גם יודעים שמה שכתבנו אתמול, יכול להיות שלא ייראה לנו הכי נפלא מחר. הכל נכון, ובכל זאת אני כותבת, בעיקר מתוך רצון לעשות סדר לעצמי, בתקופה, שמנקודת ראותי, רק הולכת ומסתבכת, הולכת ונהיית קשה.
אהבתיאהבתי
סליחה, אני רוצה לעסוק בדבר שעליו כתבת. אני מתכוון לבקר אותו.
לפני הרבה זמן, הצליחו וויצמן וארלוזורוב להוריד מעל סדר היום של הקונגרס הציוני, הצעת החלטה של הרביזיוניסטים המפרשת את המטרה הסופית של התנועה ציונית – מדינה יהודית.
האם התנגדו וויצמן וארלוזורוב למדינה יהודית? איזה שטויות. אבל זה בדיוק מה שטענו הרביזיוניסטים. על סמך מה אמרו זאת? על סמך סירובם של וויצמן וארלוזורוב להפוך את ההצהרות למדיום שבו כביכול מתרחשים הדברים. על סמך סירובה של תנועת העבודה ואנשי הסינתזה הציונית, להקריב את מעשה ההתיישבות על מזבח הפומפוזיות הימנית.
כאשר נכתב, יש לקרוא לאט:
"חולשתו של השמאל החברתי נעוצה כבר בעצם בהגדרתו העצמית ובדרך בה הוא תופס את מטרותיו הפוליטיות"
אני קורא את זה כמו טקסט פוסט מודרניסטי, לא כמו טקסט סוציאליסטי. זוהי הפיכת המעשה הפוליטי למעשה דתי, קתולי מעיקרו שבו אין מובן לשום הישג או התקדמות בשדה שבו אני צריך לשלם על חשמל, מים ומרגרינה ובנוסף לכך – און טופ אוף איט – לשלם עליהם מיסים, אפילו אם אין לי שום הכנסה, כי בישראל נהוג מס גולגולת בדמות מע"מ על מצרכי יסוד שבלעדיהם אין קיום.
קראו זאת היטב, שוב.
חולשתו של השמאל (מה זה "שמאל חברתי"? זה כמו לומר "מים רטובים") איננה (חס וחלילה) קשורה למספר המנדטים שקיבל בבחירות. היא איננה נעוצה בכך שרבים מבין ראשיו היו שותפים לבגידה בעקרונותיו, באינטרסים הכי בסיסיים לקיומו של המעמד העובד. לא – מה פתאום. חולשתו של השמאל איננה נעוצה בתמיכתו בעקרונות הרדיקליים ביותר של הימין – הרייגניזם המתבטא בהשתמטות מופגנת מגיוס חובה ובאיום על עצם קיומו של מושג הלאום, בתמיכה מפורשת בליברטריאניזם. מה לנו ולאגרות חוב מיועדות, בייחוד כאשר האלטרנטיבה היא לשלוח את כספי הפנסיה לבורסה.
לא, חלילה. למה לעסוק בהם אם אנחנו יכולים לעסוק ב"אופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו", זה הרי הרבה יותר קל, וגם קולי (וגם מניב יותר מלגות).
זהו הלך רוח של מנותקים. זה אימוץ הבלוף האמריקאי.
הקטע הבא מעובד בין היתר על פי גדי טאוב:
סטודנט יכול לעבור ארבע שנים של לימודי מגדר (ג'נדר) ולימודים סוציאליים (!) שיפמפמו לו בלי הפסקה וברצינות תהומית, על הדה-קונסטרוקציה של חלוקת התפקידים המגדרית. כל זה בלי לדעת שמערכת מעונות היום בארצו היא הגרועה ביותר בעולם המערבי, ולכן אימהות חד-הוריות אינן יכולות לפרנס את ילדיהן.
שניים מכל חמישה ילדים אמריקאים לא יקבלו כלל חינוך פורמלי לפני גיל בית ספר. תמותת תינוקות עד גיל חמש בארצות הברית, בממוצע גבוהה יותר מאשר בקובה.
אלה לא אנקדוטות או כשלים מקומיים. זה חלק מהלך רוח יותר כללי של מנותקים. הניתוק הוא שם המשחק. אישה יכולה לעבור אונס מזעזע בשכונת עוני וייקחו כמה ימים עד שהיא תראה עובד רווחה. באוניברסיטה במרחק כמה קילומטרים, מילה שוביניסטית לא במקום, יכולה לשתק את הקמפוס ולהקפיץ מערך שלם של פסיכולוגים לטראומה שנמצאים בכוננות 24 שעות.
גם בישראל הניתוק הוא שם המשחק. אישה נשואה לבעל אלים, לא תוציא עליו מילה לעובדי רווחה. היא מנסה לגדל ילדים בשכונה שבה מכות בין ילדים הן עניין שגרתי. אם היא תגרום לכך שבעלה ייצא מהבית, היא צריכה לחשוב מה יקרה לפרנסת ילדיה, ואיך תוכל לסגור לבדה את הפער בין שעות העבודה לשעות מעון היום. באותו זמן התקשורת עוסקת בשאלה אם חיים רמון פלירטט עם החיילת, ומקומות עבודה מפרסמים על לוחות המודעות הוראות לאיסור הטרדה מינית יותר מאשר הוראות בטיחות בעבודה.
אין ספק שהטרדה מינית היא מתועבת. אבל בזמן שהעיתונות מודאגת מהשאלה האם לשונו של רמון כן או לא עברה את קו שיניה של החיילת, שכן או לא התכוונה לפלרטט, יש יותר מדי אנשים שמודאגים אם בנם יחזור עם שיניים שלמות מבית הספר. מפני שאולי אין להם כסף לתקן שיניים שבורות.
ואנחנו? אנחנו מסננים את היתוש ובולעים את הגמל.
אהבתיאהבתי
ערן אורון,
תודה.
מה שכתבת כאן למעלה הוא המחשת "הפרטת הפוליטיקה" שכתבתי כאן ב-On 14/12/2015 at .9:03 PM
אהבתיאהבתי
עוד על הפרטת הפוליטיקה.
נכתב כבר שאלוהים נמצא בפרטים.
השטן אינו נמצא בהכללות אלא בניתוץ היכולת להוציא מהפרט אל הכלל ואת היכולת לראות את התמונה הגדולה
אהבתיאהבתי
ערן,
עם יד על הלב, אני לא מבינה איך כ-ל מה שכתבת כאן מתייחס לפוסט הזה. ואם נדמה לך שכתבתי בכיוון הזה בפוסט הנוכחי, אתה בהחלט טועה.
אני מעריכה את תגובותיך, ובכל זאת מבקשת ממך לצמצם אותם בעתיד למספר משפטים המתייחסים ישירות לטקסט שלי.
אהבתיאהבתי
תמר שלום,
את כמובן צודקת, עדיף למחוק את התגובה ההיא. אני מקווה שזה אפשרי טכנית.
העניין יותר פשוט. את מבצעת באופן מעורר התפעלות ניתוח כלכלי וחברתי. אחר כך את הולכת לשדה שבו הדברים צריכים להיות קונקרטיים. מה שקורה שם, על זה יש לי השגות.
כולם היום ניאו-ליברלים. אי אפשר לאחד ציבור בישראל סביב מצע שמאלי. זה כמו הכנסייה הקתולית בתקופה שלפני הרנסנס: לא מעשי להיות משהו אחר. להיות סוציאליסט בישראל זה להיות מוזר, לא להיות פוליטי.
אז הברירה היא די פשוטה ולא נעימה: או שעושים משהו קונקרטי, או שמדברים "סוציאל-דמוקרטית". הציפייה, או דרישה מהמתנגדים למתווה הגז להתלכד סביב המצע שצריך היה להיות להם, בהינתן שהם היו מחברים שתים ושתים מבחינה אידיאולוגית – היא דרישה א-פוליטית. כי פוליטיקה היא אומנות האפשרי.
הדוגמאות שהבאתי קודם – חירובה של חברת העובדים, עידוד ההשתמטות מגיוס חובה ואיום על עצם קיומו של מושג הלאום, תמיכה מפורשת בליברטריאניזם, ביטול מכשיר אגרות החוב המיועדות – לכל אלה היו תומכים ואף יוזמים מקרב מפלגת העבודה וגופים שפרשו ממנה ואשר מזוהים עוד יותר, עם העבודה המאורגנת.
לאור זאת כיצד יהיה זה מעשי לארגן ציבור שאיננו בעל הכרה פוליטית שמאלית להתנגד למהלכים אלה? על ידי כך שנצביע על מפלגת העבודה כמקומה הטבעי של התארגנות חברתית? "כמה דיביזיות" יש להכרה פוליטית שמאלית בישראל? ועל הדיביזיות שישנן אפשר לסמוך? מהם תצמח הישועה באופן שיאפשר לבטל ולו חלקית, את המהלכים האחרונים?
אתמהה.
אהבתיאהבתי
לערן אורון השלום והברכה,
אני אוהב את כתיבתך הצמודה למציאות של הגיהינןם הניאו-ליבראלי שאנו חווים מאז המהפך הקטן של 1977 והמהפך הגדול של של תוכנית הייצוב של 1985 שבה המערך הפך למשת"פ מלא של מהפכת ההפרטה התאצ'ריסטית.
אני קרבן הפרטה ברברית של חברת הדלק הממשלתית והעשירה מאד "פז" בשנים 1993-1997 .בתקופה זאת בה ניתנה החברה במתנה לבינו צדיק,חוסלו כלכלית כמעט כל עובדי החברה(כולנו היינו מאורגנים בהסתדרות!!!),,לרוב ללא פנסייה מוקדמת וללא פיצויים.העובדים המאורגנים חוסלו על ידי משטר ההפרטה האגרסיבי של רבין ז"ל שאפילו דאג לסרס את כוחה של ההסתדרות על ידח שליחת קומנדו הפרטה(חיים רמון ועמיר פרץ) להסתדרות תוך עשיית "חיים חדשים בהסתדרות" בשת"פ מלא עם מר"צ ,חד"ש, והליכוד וש"ס.
מה אני רוצה לומר בהקדמה ארוכה זאת?.שאלת ""כמה דיביזיות" יש להכרה פוליטית שמאלית בישראל? ועל הדיביזיות שישנן אפשר לסמוך?".זאת שאלה מצויינת שבה אני מתחבט עד היום 20 שנה אחרי שעלה הכורת עלי ועל חברי.לתדהמתי,איש מהם לא פנה לפוליטיקה וכולם נמוגו אל הייאוש והויתור המוחלט.עשרות מחברי לגורל נפטרו טרם זמנם. איך ייתכן שחברי ובודאי למאות אלפים קורבנות משטר ההפרטה האחרים לא התקוממו? לא התבטאו לא ברחוב ולא בפוליטיקה עד עצם היום הזה.
לא מדובר על משהו ערטילאי או תיאורטי.אנשים שילמו בחייהם,בהרס משפחותיהם,באבטלה ובהשפלה אינסופיים,ובכל זאת לא עלה כלל בדעתם לייצר "דיביזיות" למהפכת נגד.
המסקנה המדהימה שלי היא שקורבנות ההפרטה השלימו עם ההיגיון הניאו-ליבראלי של תלייניהם הכלכליים.
ואם כך המצב אצל הקורבנות ,מה נלין על האחרים ועל הדורות החדשים,שחושבים שהטייקונים ופועלי הקבלן ,ובכלל,הדרוויניזם החברתי,היו כאן מאז ומעולם….
הרעיון שראוי יותר לחזור למדינת רווחה וראוי לחזור לאיגרות חוב ייעודיות,או להלאים מחדש את כי"ל או משאבי הגז ,כלל לא אופצייה באווירה של היום ,ונדחה כמשהו "מיובא" מצפון קוריאה…..
אהבתיאהבתי
תודה על תגובתך, אולי אפתח בלוג במקום להתעלק על הבלוג המצוין של תמר.
המסקנה שלי איננה שאין מה לעשות, אלא שהמציאות מורכבת: אין להכפיף את העיסוק בנושאים הקונקרטיים, לדרישות אידיאולוגיות.
חזרה לנושא הרשומה של תמר, סביב מתווה הגז ניתן לארגן קואליציה ציבורית אד הוק שמרכיביה אינם מזדהים ברמה האידיאולוגית, גם לא בקירוב, עם הערכים של תנועת העבודה. הברירה היא, לוותר על הסיכוי לשנות משהו במישור קונקרטי. זו כמובן פרשנותי – זו הביקורת שלי על מה שהבנתי מהכתוב. מכאן שיש כר נרחב לטעות מצידי…
אהבתיאהבתי
נושא קואליציה ציבורית, כמובן מאתגר פוליטית.אולם הייתי אז שם עם ההמונים ב-2011 ששאגו "צדק חברתי" ואחר כך ,עייפים אך מרוצים חזרו הביתה..הייתי בין הבודדים שידעו באמת מה הם רוצים.רציתי לשנות את משטר הגנגסטרים דרך הפוליטיקה ,ולהתבסס על מודל הרווחה הצפון מערב אירופי.
התמוטטות תנועת המחאה היתה נטועה בעצם היומרה להיות אפוליטית .זאת היתה מחאה מופרטת של "לא ימין ולא שמאל",כאשר אנשים בעצם לא ידעו על מה הם מדברים.
האם יש לנו סיכוי להתקדם רחוק יותר בנושא שוד הגז,כאשר תנועת המחאה נמצאת ראשה וכולה בתור היגיון ההפרטה המשתוללת מזה 30 שנה? תמהני!.
ערן,הלואי שתהיה צודק,אבל המציאות של אנשים ,שכמו בגן ילדים רוצים עוד "סוכריות" בלי לחשוב כלל להחליף את ה"גננת",דורשת פוליטיזציה של המאבק.
המשל בכתיבתך ערן.אתה נדיר בשממה הפוליטית שלנו.
אהבתיאהבתי
היי ערן,
התעכבתי בתגובה משום שביומיים האחרונים כמעט ולא הייתי בבית.
גם עכשיו אני רצה, ואענה לך בקצרה.
אני באמת מבקשת תגובות קצרות וענייניות בבלוג שלי. אין לי עניין לנהל עם כל אחד דיון על תולדות הכלכלה מאז היווסדה. דיון כזה מסיט את תשומת לב הקוראים ממה שאני מנסה לנסח בדיוק והכי בתמצית שאפשר. דיון כזה גם לא פעם מדביק לי אמירות שאינן שלי, משום שאותו כותב הבין כך וכך בחפזונו או מפני שזה הנושא המעניין מבחינתו, אבל הוא לא באמת נמצא שם בשורות שלי.
אני בהחלט מכבדת את תגובותיך, ולפעמים אפילו שמחה עליהן, אבל בבקשה קרא בתשומת לב לפני שאתה מגיב ואל תדביק לי דברים שלא אמרתי. מישהו כאן למעלה, לא אני, דיבר על התעלקות, אז אנא ממך תבין שהתעלקות מכבידה עליי.
אהבתיאהבתי