אינתיפאדה, מיתון, אמריקה

ביום ד' שעבר, ביקרתי את המספרה שלי בירושלים. עברתי במעבר החצייה הלא-מרומזר ברחוב בצלאל פינת בן-יהודה. במעבר הזה, אני תמיד מביטה שמאלה-ימינה, עוד  שמאלה-ימינה, ואז רצה בקטעים המשוחררים. הפעם צעדתי כמו גדולה, המרחב מימין לכיוון בן-יהודה פרוש לפניי; המרחב משמאל, 500 מטר עד גן סאקר, ריק ממכוניות.

הסתפרתי, והמשכתי לחנות של שאול, בצלאל פינת רחוב הנגיד. מדרחוב בצלאל, מצבור חנויות ובתי קפה הומים בדרך כלל, היה שומם. שאול ישב בחנותו, מחזה שעוד לא ראיתי קודם. איש בן שבעים-פלוס-פלוס-פלוס, מוכר נעליים בחנות של שניים על שלושה מטר. עולה ויורד בסולם עץ לגלריה וחזרה, להביא סחורה. למטה, על ספסל קטן בצפיפות, ממתין לו עדר של נשים. הפעם, ישבתי שם יחידה.

חזרתי לרכב שחנה באחד הרחובות של נחלת-אחים, למטה, מעל בנייני דיסקין. חניתי רחוק, כי שלושת מגרשי החנייה הסמוכים למספרה נסגרו בבת-אחת לטובת "פרוייקטים". אין חנייה במרכז העיר, אין גם תחבורה ציבורית נוחה. מי משוגע עכשיו להיכנס לרכבת הקלה, והנסיעה באוטובוס נמשכת שעות בגלל תכנון לקוי.

תכנון תחבורתי לקוי, או שמא תכנון לקוי בכלל, הוא שם המשחק בירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו, את מה בדיוק הם חיברו למה? קשה ומפחיד להגיע למרכז העיר. פרוייקט ממילא, הצמוד לעיר העתיקה, נטוש עכשיו לאחר שהקמתו תרמה לניוון המרכז הישן. אני, בן-זוגי, ורוב חברינו דיללנו את היציאה לסרטים ולבילויים אחרים. חברה אחת, שעומדת על זכותה לתרבות, לא שומטת לרגע מידה את מיכל הגז המדמיע הקומפקטי החמוד שלה.

ערב ירושלמי אחד, בחשיכה, צץ בראשי זיכרון סיבוב בדאון-טאון-וושינגטון בשעה דומה. שהיתי שם לבד בביקור עבודה, במלון במרכז העיר. לעת ערב, כשאירועי העבודה הסתיימו, יצאתי לקנות יוגורט, ירקות ופירות. חלפתי על פני מספר רחובות עזובים, הכל סגור, אין איש. בשלב כלשהו, הבנתי, ואת הדרך חזרה למלון עשיתי בריצה. כמה הומלסים, בפתחי הבניינים, הפכו את חווייתי לבלתי נשכחת.

ביקרתי בערי בירה לא-מעטות. אני לא מצליחה להיזכר בעיר בירה אירופית, שמרכזה נראה כמו זה של וושינגטון לעת ערב. נדמה לי, שהזהירו אותי קודם, אבל חשבתי שכמה מטרים מבתי המלון בסנטרום של הסנטרום, יהיה בסדר.

ועכשיו, ירושלים בערב, העתק של בירת ארה"ב. טעות-על-טעות-על-טעות? או התגשמות חלום אמ-ריקה של מעצבי דמות מדינת ישראל בשלושים השנה האחרונות.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

4 מחשבות על “אינתיפאדה, מיתון, אמריקה

  1. וואו נזכרתי שהייתי בוושינגטון במלון באזור המרכז והרגשתי בדיוק כמוך . לא הבנתי איך זה ריק ומפחיד שם …והומלסים שחורים שישנים על קרטונים. .וזה .במרכז העולם שקובע את המדיניות הדופק והכלכלה של העולם המערבי…אך זה היה מזמן אולי היום זה אחרת??

    בקשר לירושלים וההשוואה זה מעציב …אני מקווה שאת קצת מגזימה.!

  2. היי פנינה,

    אין לי מושג איך זה בוושינגטון היום. אבל בטוח שזה היה שם ככה תקופה לא-קצרה. זו השתקפות של תפישת ניהול מדינה, כולל היחס לעיר הבירה. לזה התכוונתי גם ב"הגזמתי" כלפי המצב בירושלים. הרגשתי היא שלצד האהבה המשתפכת לעיר, אין מחוייבות אמיתית של המדינה לאיכות החיים בה.

  3. ירושלים:
    כשבונים ומתחזקים עיר חושבים (בד"כ) על האנשים שגרים בה: מבוגרים, ילדיהם והוריהם שיהיה נוח, נעים ויעיל לחיות בה היום (לכולם 'מכתיבה' ההיסטוריה, לא רק לירושלים) אבל כשבונים ומתחזקים את ירושלים לא חושבים על דייריה אלא על קדושיה והנצח (מילה מכובסת למתיה). העיר מפוזרת ולא ידידותית. הקולנועים מופרדים מבתי-הקפה. משרדי הממשלה החיוניים (בעיקר מיסים) קרובים יותר להר-המנוחות (היכן ששוכנים הנישומים לשעבר) מלשכונות (בהן גרים הנישומים היום). הקניונים בקצה העיר. ואינך יכול להיות פונקציונלי ביציאתך מהבית ולחבר מספר משימות או בני משפחה אחרים. "תל-אביב" הקטנה (המושבה הגרמנית, המישורית) נוונה ע"י הטיילת והטחנה, ומזוהמת מעודף כלי רכב מאחר ונחסם הפתרון התחבורתי לה שהיה מסילת-הברזל.

    צריך להרחיב באופן מסיבי את הרכבת הקלה לשאר חלקי העיר, להפוך את מרכז העיר (מגן הפעמון עד שמואל הנביא ומגן סאקר עד העיר-העתיקה וכולל) למרכז החיים שיכלול משרדי ממשלה (לפחות את לשכות השירות שלהם), קולנועים (כולל הסינימטק), בתי-קפה, מוזיאונים, וחנויות כולל השוק.

    לעיר אין אפילו כיכר אחת מכובדת להתקהלות המונים. ראש העיר הנוכחי הבטיח, הבטיח, הבטיח, …, – עכשיו הוא פתאום רוצה להיות ראש ממשלה. המינוי החשוב ביותר לעיר – האדריכל, מי שמע עליו? וכן הלאה…, ועוד לא אמרתי מילה על "העיר שחוברה לה יחדיו".

    ראש עיר (ירושלים): "עצוב הוא להיות / ראש העיר ירושלים. / נורא הוא. / איך יהיה אדם ראש עיר כזאת ? / מה יעשה בה ? / יבנה ויבנה ויבנה." יהודה עמיחי.

  4. היי בן,

    תודה על תגובתך, ומסכימה עם דבריך.

    פנינה, אתה ואני באים מאותו בית ספר: התכנון הממשלתי לשעבר. אנחנו מאמינים בקביעת יעדים, ובהתקדמות להגשמתם. מה שקורה בירושלים הוא ההיפך מזה. וירושלים היא עיר קשה, היא דורשת ראש עיר עם שאר רוח – איפה מוצאים איש עם שאר רוח? מי יותר מיהודה עמיחי מיטיב לומר את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s