שוב תוכנית ייצוב המשק של 1985, שוב המהפיכה שהיא חוללה. כנס פוקח עיניים ומחמם לב, אתמול, באוניברסיטת באר-שבע. פוקח עיניים בשלל ההיבטים שנשמעו בו. מחמם לב, בהשתתפות הערה והאכפתית של הקהל. מאחורי הכנס עומדים מרכז אדווה, המחלקה לפוליטיקה וממשל, והמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת באר-שבע.

הנה תקציר הדברים שאמרתי שם. וידאו של הכנס יופיע בקרוב.

אינפלציה היא סימפטום למחלה פוליטית-מוסרית. פשיטת רגל של השלטון. האינפלציות  הידועות ביותר מזוהות עם משברים פוליטיים גדולים: המהפיכה הצרפתית, המהפיכה האמריקאית, המהפיכה הרוסית, והמשבר בגרמניה בין שתי מלחמות העולם.

מבחינה מקצועית-טכנית, יודעים איך לרסן אינפלציה. מיותר לומר, שכמו בכל ריפוי, גם הפעלת האמצעים נגד אינפלציה כרוכה בתופעות לוואי לא-נעימות, לעתים אפילו קשות. הבעייה, אם כן, היא שלטונית – היכולת לגייס את הכוחות הפוליטיים הנחוצים, ולעמוד בכל מה שיקרה.

דוגמא טובה לגיוס יעיל של כוחות כאלה מתקבלת מפרק האינפלציה הקצר בישראל בשנים 1952 ו-1953 (66% ו-19%).  את האינפלציה הזו ריסנו מיד, בעזרת קיצוץ ניכר בתקציב. צמיחת התמ"ג הואטה ב-1952, ונסוגה מעט ב-1953. האבטלה זינקה ל-11.5% ב-1953. הכל שב למקומו כבר ב-1954: הצמיחה הואצה מחדש, האינפלציה התכנסה לקצב חד-ספרתי. הישג זה נתמך בשליטתה האבסולוטית של מפא"י בכל היבטי החיים במדינה באותה עת – שליטה פוליטית ומוסרית. שליטה שנשענה על הישגי מפא"י מאז קום המדינה, וטרם קומה.

שליטה זו עורערה בסוף שנות הששים תחילת שנות השבעים. ב-1970, זינקה האינפלציה לשיעור דו-ספרתי של 10%. היא לא נעצרה שם, ועל סף המהפך הפוליטי, ב-1976, היא הגיעה לשיעור שנתי של 38%.

שליטתה המוחלטת של מפא"י עורערה על ידי הגורמים הבאים:

– שתי מלחמות מעוררות מחלוקת: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

– חילופי דור, בעצמת טרגדיה יוונית, במפלגה: מאשכול-ספיר-גולדה וחבריהם, לפרס-דיין וחבריהם.

– חילופי דור במדינה: ילדיהם של עולי שנות החמישים, הגיעו לבגרות בשנות השבעים, והשמיעו את קולם..

מאי 1977 הוא חודש המהפך הפוליטי – זכייתו המפתיעה של הליכוד בבחירות. הליכוד היה איחוד של סיעת "חירות", שהתמקדה כמעט אך ורק בביטחון ובענייני מדינה, עם סיעת הליברלים, שהתרכזה בענייני כלכלה, מנקודת ראותם של סוחרים ואנשי עסקים קטנים. השילוב הדו-סיעתי הוליד מפלגה נטולת חזון כלכלי-חברתי בדרג של מדינה. הוא העלה לתפקיד שרים כלכליים, אנשים חסרי ניסיון בניהול מערכות גדולות. זאת, בניגוד למפא"י ההיסטורית, ששיבצה בתפקיד אנשים עתירי ניסיון כמו אשכול וספיר, מקימי חברת העובדים.

בסוף אוקטובר 1977, הכריז שר האוצר החדש, שמחה ארליך, על תוכנית כלכלית משלו. עיקרה היה ליברליזציה בשוק מטבע החוץ, דהיינו, שחרור כמעט מוחלט של ההגבלות שנותרו על תנועות ההון וקביעת שער החליפין של השקל בשוק החופשי. נוספו אליה, עוד מספר צעדים מלבי עליית מחירים. התוצאה הייתה קפיצה לאינפלציה דו-ספרתית – 111%- ב-1977. משם והלאה, טיפסו במדרגות תלולות לאינפלציה שנתית של 445% ב-1984.

ביולי 1985, הוכרזה התוכנית לייצוב המשק. לפניה, היו מספר ניסיונות קודמים לייצוב. הכשלונות הקודמים, ויציאת האינפלציה משליטה מסבירים את ההגזמה בתוכנית. מעצבי התוכנית לא יכלו להרשות לעצמם להיכשל, הן בהיבט האישי, הן בהיבט הציבורי – גורל המדינה היה נתון בידיהם. על כן הם הגזימו בכל המינונים – מינון העלאת הרבית, מינון קיצוץ התקציב, מינון הקפאת שער החליפין. הם הגזימו גם במינון השינוי המבני – פתיחה מוגזמת של המשק לתנועות הון, יבוא והשקעות זרות. דה-רגולציה מוגזמת, הפרטה מוגזמת.

מעל לכל, הם הגזימו בשינוי התרבות השלטונית: מחשיפה של מידע לציבור לחשאיות. מחילופי דיעות בין משרדי ממשלה שווים, לריכוז מוחלט של כוח בידי האוצר ובנק ישראל. משיתוף בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, לכוחנות ממשלתית חד-צדדית. וכך הגענו עד הלום.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***