מה, אנחנו לא היינו מטומטמים?

שיר ישן שהתנגן ברדיו עורר אצלי זיכרון רדום של מסיבה. היא התקיימה בשנתי הראשונה ב"גלובס" בהאנגר ענק בקיבוץ געש. להקת אתניקס שרה על במה מאולתרת, המון צעירים קיפצו סביבה. ואני, עם עוד מספר מבוגרים מהעיתון, עמדנו שם בתקן הגננים והגננות.

גלובס היה אז בשיא פריחתו. הוקם לו אפילו כפיל-מתחרה בשם "טלגרף", ששרד תקופה קצרה. וכל אותו עידן של פריחה, גויסו לגלובס המוני כותבים צעירים, רובם ללא ניסיון מקצועי, וללא השכלה פורמלית בכלכלה. הייתי צריכה להפנים את המסר. לנעורים יש אמנם יתרונות משלהם, אבל לא כשהם באים בעודף. הצערתה המוגזמת של העיתונות באותה תקופה, סימנה את תחילת המשבר שלה.

אבל אני בחרתי להתעלם מהאיתות, כיוון שבסך הכל קיבלו אותי בגלובס יפה. בחרתי גם  להתעלם מאיתות מוקדם יותר: הידיעות על קשיי "דבר" ו"על המשמר", שכבר זלגו החוצה. שניהם נסגרו זמן לא-רב לאחר מכן. עם על המשמר היה לי רומן נכזב. סיכמתי עם עורכו הראשי של העיתון, צבי טימור, על מינויי לתפקיד העורכת הכלכלית. שלחו לי את העיתון הבייתה חינם במשך שנה, והתחלתי להרגיש שייכת אליו. אך כניסתי לתפקיד התעכבה, ובשלב כלשהו הודיעו לי שהעיתון עומד להיסגר. אלה היו סימניו הראשונים של משבר העיתונות.

פניתי לגלובס ונפגשתי עם עורכו הראשי, מתי גולן, ועם עורכו בפועל, חגי גולן. סיפרתי להם שאני באה מרקע של תנועת העבודה, ופורשת מהממשלה כדי שאוכל לבטא את דעותיי. דיברנו במשך מספר חודשים, ובסתיו 1991, נכנסתי לגלובס בתפקיד פרשנית בנושאי מקרו-כלכלה – ניתוח מצב המשק, מדיניות הממשלה ושאר הגופים הכלכליים המובילים.

שש שנותיי הראשונות בגלובס היו התקופה המקצועית היפה בחיי. מו"ל העיתון, ואחד מבעליו, היה אז חיים בראון. בר-און רכש את גלובס ב-1984, ומעלון קטן למשקיעי בורסה, הפך אותו לעיתון כלכלי רציני. בר-און היה איש "אחדות העבודה" מהבית, יועצו של יגאל אלון במשרד החינוך ובמשרד החוץ. הוא איפשר לי חופש כתיבה מוחלט. מיותר לומר, שהוא טיפח בגלובס שלל דיעות, ונתן את הכבוד הראוי לתומכי כלכלת השוק ולדוברי המגזר העיסקי והפיננסי. גלובס, בתקופתו, שירת את הציבור נאמנה.

מתישהו, ב-1997, התחלנו לקלוט שינוי באווירה. בר-און חלה, ונפטר בפברואר 1998. שותפו השקט עד אז, איש העסקים אליעזר פישמן, נכנס לפעילות מוגברת בעיתון. באותה שנה, 1998, משבר העיתונות כבר היה בעיצומו. באותה שנה, 1998, נספרו שנתיים לכהונתו של נתניהו כראש ממשלה, ולקידום סדר היום הכלכלי שעכשיו מזוהה איתו. באותה שנה, ביום העצמאות, נתניהו-פרנקל-נאמן הכריזו על שקל בר-המרה, דהיינו שקל במשק שפתיחתו לתנועות הון הושלמה. אני, עם כל זה, המשכתי לכתוב מהזווית שלי, והרגזתי פוליטיקאים ואנשי משק רבים.

מה הבנו מכל הקלחת הרותחת, קשה לזכור עכשיו. לפני מספר שנים, נתקלתי בידידי מגלובס, ד., שבא לבקר במחנה יהודה. הוא היה כבר לאחר סיום עבודתו בעיתון. עמדנו בפינת רחוב, והחלפנו חוויות. הייתה שיחה מרתקת, לא אמרנו שום דבר מפורש, רק רמזנו, מה, אנחנו מטומטמים לבטוח אחד בשני?

סקרנו את מי שהיו חברינו לעבודה. זה, עם הארבעה ילדים בבית, הייתה לו ברירה? ההוא, ששיחק בכל הלכלוכים בכיף שלו. וזו שהזיקה מרוב התמסרות, ובסוף נזרקה. בחורה טובה, חבל עליה, לא הבינה כלום המטומטמת. ואנחנו? מה אנחנו, הבנו הכל? לא היינו מטומטמים?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

מחשבה אחת על “מה, אנחנו לא היינו מטומטמים?

  1. הכי "מטומטמים" היו אלו ששילמו את המחיר הנורא של משטר הבזיזה הניאו-ליבראלי ,הלו הם קורבנות ההפרטה(כמו בחברת הדלק הממשלתית "פז" שניתנה במתנה לבינו צדיק ללא תמורה),שהושלכו לכלבים ללא פנסיה מוקדמת וללא פיצויים,סתם ככה אחרי עשרות שנות עבודה .קורבנות ההפרטה הם ה"יהודונים" של המשטר.כמובן שכל אלה שלא נפגעו,הצטרפו בצהלה לשוחטי ההפרטה.!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s