ביקור בבית ביאליק, בשבת לפני הצהרים, הזכיר לי את המושג "משורר לאומי". חיים נחמן ביאליק הוכתר למשוררנו הלאומי לפני קום המדינה. ולמרבה האבסורד, דווקא לאחר קום המדינה, פוצלה כהונתו הרמה לשניים: נתן אלתרמן, משוררה של תנועת העבודה, ואורי-צבי גרינברג, משורר החוגים הלאומיים. לא ייפלא, אפוא,שהשליחות החשובה הזו נגוזה מאוחר יותר.

ההערכה הרבה ליכולותיו של משורר לא הייתה רק נחלתו של עם ישראל בשנות התהוות המדינה. היא הופגנה גם בגרמניה כלפי המשורר, הסופר, איש האשכולות הגאון, וולפגנג פון גיתה. גיתה שימש כיועץ סתרים, שר וראש קבינט של דוכסות סקסוניה-ויימאר-איינאך בגרמניה בשנים 1776 עד 1786.

בשבועות האחרונים, אני קוראת את שיחות גיתה עם אקרמן (מוסד ביאליק, הדפסה שנייה תש"ס, 2000). אקרמן היה עוזרו הספרותי של גיתה בתשע השנים האחרונות לחייו – 1823 עד 1832. עבודתו עם גיתה הפכה לציר קיומו, על כן שמו משמש לעתים כמשל למי שנסחף בסגידתו לאישיות נערצת.

ועם זאת, ספר השיחות, שרק חלקים ממנו תורגמו לעברית, הוא עדות למסכת יחסים מרתקת. בין חילופי דעות שלא עברו את מבחן הזמן, נחבאות שיחות נפלאות על נפש האדם, על כתיבה, על מסלול התפתחותו של אדם כותב, ועל הוויות עולם אחרות.

לקראת סוף הספר, נתקלתי בפיסקה שגרמה לי לעצור:

"אין נאה לאומה אלא כל שנובע מתוך-תוכה ומתוך צרכיה הכלליים של עצמה, ולא מעשה-חיקוי לאחרים. שכן כל מה שיש בו לשמש סם-חיים לעם אחד בגיל מסויים, אפשר שיהיה לסם מוות בגיל אחר. ולפיכך אוויליים הם כל הניסיונות להכניס חידוש מן החידושים של חוץ- לארץ, שהצורך בו אינו שופע ממעמקי-מעמקיה של האומה עצמה, וכל המהפכות המכוונות לכך נידונו לכישלון, שכן אין אלוהים בהן, והוא מסתיר את פניו ממעשי-תעתועים כאלה".

קראתי, ומחשבותיי נשאו אותי לגלובליזציה של שלושים השנה האחרונות. למודל הניאו-ליברלי, שכמה מדינות, מהודו עד לישראל ועד לכוש, הלבישו על עצמן כי הוא חדש והוא אופנתי. חשבתי על השימוש השקרי של המודל במילה "חופש". "החופש" בכיכר תחריר, "החופש" בלוב, "החופש משליטים עריצים" שהוענק לעיראק ולסוריה ברוב נדיבותן של מדינות המערב.

וראו מה קיבלנו תמורת "השחרור": דעאש ושלל ארגונים דומים. הבעייה היא שקשה להכחיש את טענת כמה מהארגונים – למרות שאותה טענה בשום פנים ואופן אינה מצדיקה את טירוף הדמים הנורא שאליו הם סוחבים את העולם – הטענה האומרת שרצונו הטוב של המערב לקדם את "המדינות הלא- מפותחות" הוא רק מסווה לרדיפת נפט זול, ושאר רווחים קלים.

עברו שלושה-ארבעה ימים מאז שסימנתי לעצמי את דברי גיתה באותה שיחה, וקרה מה שקרה בפריז. יום לאחר מכן נפגשו שרי החוץ של ארה"ב ושל רוסיה לדון במצב. קודם לכן, במשך חודשים ושנים, הם ופוליטיקאים בכירים אחרים בחשו בקלחת סוריה-עיראק, מבלי שיהיה להם מושג מי הם האנשים האלה, איך הם חיים, במה הם מאמינים, על מה הם חולמים. וחשבתי לעצמי, שאם קודם לכן הם היו מתייעצים עם יועץ-חצר-משורר, הרבה מהסבל שירד על העולם עכשיו היה נמנע.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***