הבנק של המדינה נגד משרד התעשייה והמסחר

שוב, חצאי-אמיתות בשירות השיטה. חצאי אמיתות לעתים קרובות גרועות משקרים. השבוע הן שימשו להכפשת חברת החשמל, ובמיוחד להכפשת עובדיה.

סיפורי האגדה על החברה הזכירו לי פגישה עם מנכ"לה בשנות התשעים, לצורך טור שכתבתי בגלובס. האיש התלונן על כיווץ מכוון מצד הממשלה בהכנסות החברה, ועל הקושי לחדש את התשתיות, כתוצאה מהכיווץ. הקונטקסט היה ברור: הכו בחברה ובעובדיה, על מנת לסלול את הדרך למסירתה לטייקון המושיע.

שום דבר לא השתנה מאז, לבד  מהכרות רחבה יותר בציבור  עם דפוס הפעולה החוזר ונשנה. הכרות זו עוזרת לי להבהיר, איך קרה שמנגנון לא הכי-מוצלח של ניהול שער החליפין של השקל אומץ בישראל, ואיך הוא נשמר עד היום.

שער החליפין של השקל נוהל במידה כזו או אחרת על ידי הממשלה, מקום המדינה ועד העברתו ההדרגתית לידי השוק החופשי בשנות התשעים, והשלמתה המוחלטת באמצע 1997. מאז השער נקבע בעיקר בחדרי העיסקות של הבנקים הגדולים, ובכמה חדרי עיסקות אחרים. מנגנון קביעתו אינו שונה מזה של קביעת מחיר העגבניות במחנה-יהודה. אל חדר העיסקות מוזרמים ביקושים והיצעים למטבע. שער השקל הוא השער המשווה את הכמות המבוקשת לכמות המוצעת בכל רגע.

החופש להזרים כספים לחדרי העיסקות נתמך מאז סוף שנות התשעים בחופש תנועות ההון אל המדינה וממנה. והחופש הגדול הזה בעצם אומר איבוד יכולת הכוונתו של שער השקל על ידי הממשלה. שער החליפין של השקל נמוך היום בכ-30% מזה שהיה בראשית שנות האלפיים, למרות עלייתם הניכרת של המחירים ושל השכר מאז. ובאופן הפשוט ביותר, בזמן שהמחירים והשכר המקומיים עולים, מחירי המוצרים בחו"ל יורדים במונחי שקלים. על כן כדאיות הייצוא נשחקת בעקביות, כדאיות היבוא עולה. מה יש עוד להתפלא על הייחלשות המגזר היצרני, במקביל לשגשוגו של המגזר הפיננסי הגוזר את קופונו הצנוע מכל שקל המוזרם לחדר העיסקות.

ובידיעת השינוי הזה הצפוי במאזן הכוחות המשקיים, לא מובן איך עברו בקלות כזו מתפישה שדגלה בניהול שער החליפין של המדינה במשך עשרות שנים לתפישה הדוגלת בשחרורו המוחלט. לא ברור גם, איך בנק ישראל חי עם הסתירה המובנית בשיטה הזו עד היום. מחד, הבנק חזר להתערב מפעם לפעם בשוק המטבע כבר במארס 2008 (במתכונת הלא-יעילה של רכישת מטבע זר, על מנת לבלום במקצת את ייסוף השקל). מאידך, הבנק עדיין תומך בקביעת שער המטבע בשוק חופשי לגמרי. ובהחלט מתבקש לקרוא לבנק להחליט: או ששער החליפין הוא משתנה מדיניות הדורש הכוונה של הממשלה, או שלא. ואם הוא דורש הכוונה של הממשלה, מדוע לא דנים בהגבלה מסויימת של תנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה. רק היא יכולה לווסת את שער החליפין ביעילות.

את כל זה, כתבתי פעמים רבות בספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי" וכאן בבלוג. מה שמעניין עכשיו הוא דווקא הסיפור מסביב. מיכאל ברונו, בספרו המעניין על תוכנית הייצוב, מוצא לנכון להסביר מדוע עוכבה התאמת שער החליפין של השקל, לאחר הפשרת ההקפאה של המחירים והשכר לצורך הייצוב. הוא תולה את האשם בשיקולים פוליטיים. אהרון פוגל, שהיה הממונה על התקציבים בזמן התוכנית, מתנער גם הוא בספרו "התנור והחמאה" מהאחריות לקיבוע שער החליפין של השקל כלפי הדולר. עצם השתדלותם, של שני אנשי מפתח, להסביר את עיכוב ההתאמה היא המסר. משמע, בדיעבד, שניהם סבורים שעדיף היה להותיר לממשלה סמכות משמעותית בניהול השער.

במשרד התעשייה והמסחר, ביטאנו התנגדות גלויה להקפאת שער החליפין ולעיכוב התאמתו כל שנות השמונים, עד להחלפת השר אריאל שרון על ידי משה נסים ב-1990. בתוקף תפקידי כסמנכ"ל תכנון וכלכלה, ביטאתי את דעת המשרד בפרסומים שוטפים, במאמרים ובראיונות לעיתונות לאורך השנים 1987 עד 1989.

ב-1990, נקראתי לעמוס רובין, יועצו של ראש הממשלה, יצחק שמיר. רובין, בהיותו בבנק ישראל, היה אחד מהוגי הקפאת שער השקל לצורך הייצוב.  התווכחנו, צעקנו, ונותרנו איש-איש באמונתו: אני בעד התאמה שוטפת של השער, רובין בעד הקפאתו רוב הזמן. מאוחר יותר, רובין שלח לי מכתב נזיפה בתפוצה רחבה על התבטאויותיי המנוגדות לעמדת הממשלה. נשארנו ידידים, באותם ימים כשהממשלה עוד תיפקדה היינו רגילים למחלוקות מקצועיות.

אחרים, חרגו מגבולות הוויכוח הלגיטימי. באותן שנים, הודבק למשרד התעשייה והמסחר הכינוי "משרד התעשיינים", לאמור, ההתעקשות שלנו על שער חליפין מנוהל, ונגד חשיפה לא-מבוקרת של המשק  ליבוא, משרתת את פזילתנו למשרה הבאה בתעשייה. לא אכנס לדיון הזה, אני רק מציעה לבדוק את אמיתות הטענה, היום, בחלוף עשרים שנה ויותר מהסיפור.

חלפו עשרות שנים, אנחנו כבר לא צעירים, ומי שבכל זאת נותרה רעננה כביום היוולדה היא שיטת הדה-לגיטימציה לכל גוף ציבורי שלא הולך בתלם הרצוי. בשבוע שעבר הייתה זו חברת החשמל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

9 מחשבות על “הבנק של המדינה נגד משרד התעשייה והמסחר

  1. תמר, בוקר טוב,

    אני מסכים איתך ששימוש בדיס-אינפורמציה ובדה לגיטימציה הוא דבר לא ראוי, במיחוד בנושאים הכלכליים. אבל דוקא בעניין חברת החשמל אני חושב שבגדול מאז תקופתו של אוברקוביץ' ועד העובדים הוא אחד הגופים שפוגעים באינטרסים של בעל הבית – עם ישראל. הכלי שמשמש אותם לאורך השנים הוא פיזור דיס-אינפורמציה והכשלת מדיניות שקולה (שהומלצה על ידי מספר ועדות) של ממשלות ישראל.

    רפורמת הפירוק נחסמה לאורך השנים בגלל האינטרסים הצרים של ועד העובדים, ובניגוד לאינטרסים של אזרחי ישראל. בין השאר עובדי החברה הם האשמים בעיכוב הפיתוח של כושר היצור ובהשקעות מנופחות שהעלו את חובותיה של החברה בקצב גבוה מהנחוץ.

    להלן מה שכתבתי בעבר הרחוק והקרוב:
    חברת החשמל נגד הרפורמה (http://www.faz.co.il/story_3672),
    הרפורמה במשק החשמל גוססת (http://www.faz.co.il/story_7525).
    שימי לב שהדברים נכתבו לאחר בדיקת העובדות.

    עם כל זאת, ארועי הפסקות החשמל הממושכות בשבוע שעבר נגרמו על ידי סערת מזג אוויר מיוחדת בעוצמת כוח ההרס שלה. אי אפשר להאשים את עובדי השטח או עובדים אחרים של חברת החשמל שעבודת השבת הזרם נמשכו ימים. נוסיף גם שכנראה רמת ואיכות השרות של חברת החשמל גבוהות מאלו ברבות מארצות המערב. גם כמות הפסקות החשמל הרבה יותר נמוכה, אם כי חלק ניכר מההבדל נובע מהבדלים באקלים.

  2. דוד,

    תודה על תגובתך, ולא מתווכחת איתך בעניין חברת החשמל. מסע הדה-לגיטימציה של השבוע רק שימש לי כפתיחה אקטואלית במקרה הזה. עיקר הפוסט הוא על מדיניות שער החליפין.

  3. הפרטה בכל מחיר,שבירת העבודה המאורגנת ,טיפוח טייקון תורן על ידי הפקרת חברה לאומית בנזיד עדשים.כל אלה אין להם קשר לכלכלה,ליעילות או לתחרות. הכל פוליטיקה המשטר הוא ניאו-ליבראלי,כמו גם התומכים ב"הפרטה".הסיפור פשוט בתכלית.

  4. איך שלא ניגשים לסיפור הכלכלי בישראל, ברור שדרושה מנהיגות שתנסח מחדש אמנה חברתית. בהנחה שעובדי חברת החשמל מזה, או פקידי האוצר מזה, הם לא אנשים מנוולים מבחינה גנטית (מחשבה כזו או כל גירסא דומה שלה היא על תקן גזענות…), הרי שהפעולות של כל אחד מהצדדים (ושל שורה ארוכה מאד של גורמים אחרים, תעשיינים, ועדי עובדים אחרים, פוליטיקאים ועוד) מסתברות כנובעות ממה שניתן לכנות לצורך העניין 'אגואיזם מתגונן הכרחי', או בקיצור 'אמ"ה'… האמ"ה הזו הכרחית כרגע (רגע הנמשך כבר זמן רב) כי כל צד חושד במשנהו ולכן מתגונן בהתאם. ברור שעוצמת ההתגוננות ונזקיה משתנים בהתאם לעוצמת 'השחקן'. כפי שסמי פרץ מכנה זאת, ברו של'שאלטריסטים' יש כוח רב יותר מאשר לארגון הסגל הזוטר באונ' חיפה למשל. אבל התמונה הכללית היא כנראה זו שאני מנסה לתאר. ואם היא נכונה, ברורה לחלוטין קלות הפעולה של הגורם השקט ביותר – מגזר ההון הספקולטיבי – ששגשוגו האדיר הוא פועל יוצא של הכאוס הלאטנטי בו מצויה הכלכלה בישראל. הכאוס הוא כאוס אבל הוא לאטנטי (בינתיים). איך שהוא כל צד נוקט מידה מסויימת של ריסון עצמי. אף אחד לא מעיז לשבור את הכלים. יהיו שיגידו בגלל פחד, אני סבור שבזכות הסולידריות הציונית שבכל זאת נמצאת כאן. ואם אני צודק (אין לי שום דרך למדוד זאת מלבד מה שמספרת לי הפרספקטיבה ההיסטורית שהיא תמיד מוגבלת מעצם טיבה, שהרי מדובר בסוג של אימפרסיוניזם, מלומד, אבל אימפרסיוניזם בכל זאת) הרי שהסולידריות היסודית הזו (הלאטנטית גם היא…) עשויה לשמש כבסיס לניסוח מחודש של אמנה חברתית. אבל זה לא יכול לקרות מעצמו, בוודאי לא כפועל יוצא של טוקבק… דרושה מנהיגות שתרים את הכפפה. לצערי אני לא מצליח לזהות מנהיגות כזו באופק. מי שנהנה מעוצמה פוליטית לא רוצה. ומי שרוצה לא נהנה מעוצמה פוליטית.

  5. אודי,

    מקבלת את הניתוח שלך. ובנוסף, אני חושבת שצריך לעזור למנהיגות פוליטית חדשה להתרומם. בינתיים, אני לא רואה בשמאל הסוציאל-דמוקרטי את סוג הדיון המתאים. הדיון, לא צריך להיות בומבסטי. הוא צריך דווקא לעסוק בפרטים "הקטנים". הפרטים שיחזירו את הסולידריות החברתית. מתוכם, אפשר מאוחר יותר לכתוב מצע חד. הדיון וכתיבת המצע הם כבר סינון למנהיגי השמאל הסוציאל-דמוקרטי הבאים. זה תהליך, לא סיפור של יום אחד, אבל רק עם תהליך כזה יש סיכוי לשינוי .

  6. תודה על הפוסט, והערה קטנונית: תפקידו של מושג "השאלטר" בתגובות ובהתייחסויות שונות.
    מתי עשו העובדים שימוש בשאלטר? תשובה: מעולם לא.
    שאלה: האם לא היו די הזדמנויות עד כה, להוכיח לכאורה את היכולת לעשות שימוש בשאלטר, ולו לרגע קט?
    התשובה ברורה..
    וגם המסקנה ברורה: שימוש במושג "השאלטר" הוא במקרה הטוב ביותר משגה. המצאת המושג, כמונח המשמש בתיאור כלשהו של המציאות היא לכל הפחות, מניפולציה מילולית ומושגית, אשר תפקידה – דמוניזציה של הכוח שיש לעובדי חברת החשמל, להטיל פחד על מקבלי ההחלטות ועל האזרחים התמימים אשר נתונים, לכאורה, לנחת ידם. כל זאת, למרות שהעובדות מעידות על התעמרות אחרת…

  7. ערן,

    ההערה לגמרי לא קטנונית, אני בוודאי לא נגד מושג השאלטר, ואתה יכול לראות שדיברתי על השיטה המכוונת לדה-לגיטימציה של העובדים, ושל כל מי שלא הולך בתלם הנוח לשרד האוצר באותו רגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s