בראשית השבוע שעבר, נסעתי למחנה יהודה לחדש את מלאי הלחם האהוב עליי. חניתי קרוב לשוק, שילמתי עשרים שקל לשעה-או-כל-חלק-ממנה, צעדתי בעורף של המשביר לצרכן, ואחר כך ברחוב אגריפס.

ארבע אחר הצהריים, תנועת האנשים ברחוב הייתה דלילה. לא תינוקות, לא ילדים, לא קבוצות של מבלים או של טיילים. רק מי שצריך. ומי שצריך נע מנקודה לנקודה, בלי להתעכב על שטויות.

אני, למשל, חלפתי על פני זר של ליפות יפהפיות בכניסה לחנות טבע. אין לי מושג מה הייתי עושה עם ליפה. מתקרצפת איתה? היא מגרדת נורא. אבל ברור שבימים כתיקונם הייתי נעמדת שם, לוטשת עיניים על הערימה, ומנסה לחשוב על שימוש יצירתי. תוך כדי חשיבה, יש סיכוי שהייתי זורקת כסף על משהו אחר.

כך עובדת כלכלת השפע של המאה העשרים ואחת, היא מונעת על ידי רכישת מצרכים מיותרים. כך היא עובדת בימי שגרה. אבל זו לא שגרה, זו אינתיפאדה. רצתי לרכב, ובהשראת הריצה ניסחתי חוק כלכלי חשוב: קצב האטת הכלכלה באינתיפאדה מתייחס ביחס ישר לקצב האצת מהירות ההליכה בעיר. ובמילים אחרות, ככל שאנשים רצים יותר בעיר, כך שיעור גידולו של התמ"ג נופל יותר, עד לנסיגה של ממש.

האינתיפאדה עוד לא הוכרזה רשמית, אבל מי שחי בירושלים חש מסביבו את נוכחותה. ייתכן שההסכמות שהושגו בימים האחרונים יעזרו להרגיע. אבל התחושה של אלימות תלויה באוויר הולכת וגוברת כבר יותר משנה. סימטאות אבו-גוש, הסימטאות הקרובות אלינו, החלו להתרוקן כבר אז. הבעת פניהם של הסוחרים והמסעדנים השכנים מבטאת את מה שקורה, ומוסיפה ייאוש וחוסר תוחלת למעגל הפעילות המתכנס לתוך עצמו.

אין אבחון מדעי לאינתיפאדה, אין כימות מדוייק להשלכותיה הכלכליות. האינתפיאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, זכורה לי בעיקר בגלל הכחשת עצם קיומה, ותוצאותיה, במשך תקופה ארוכה. אני זוכרת היטב את ההכחשה, משום שבאוגוסט 1988 פירסמתי מסמך מטעם משרד התעשייה והמסחר, ובו הצבעתי על ראשיתה של האטה בפעילות. הראיתי כי הייצור התעשייתי התכווץ בחמשת החודשים הראשונים של 1988. תליתי את ההתכווצות בהקפאת שער החליפין של השקל מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985, ובאינתיפאדה שהחריפה את המשבר.

בנק ישראל והאוצר לא אהבו את מה שכתבתי. פרופסור ידוע לכלכלה טען ברדיו שאני "מסתכלת על האינדיקטורים הלא נכונים". לא יודעת מה עם האינדיקטורים, אבל הייצור התעשייתי צנח ב-1988 ו-1989, וגידול התמ"ג הואט מאד. הוא התאושש רק עם תחילת העלייה ההמונית. מבחינתי, זה היה אירוע מעצב, משום שהעזתי בו לעמוד על דעתי נגד דעת הרוב המשתקת. את הצלחת האבחון שלי, אני מייחסת לקשר עם השטח. במשרד התעשייה והמסחר, דיברנו יום-יום עם מפעלי התעשייה, קלטנו מהם את המגמות, הרבה לפני פרסום "האינדיקטורים הנכונים" המגיבים תמיד בפיגור.

האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, זכורה לי מזווית ראייתה של מי שעוברת דירה מירושלים למבשרת ציון. סיכמנו על מכירת הדירה לזוג צעיר, האיש גוייס והכל נתקע. אבל בעיקר עולה בזיכרוני ביקור בבנק בוקר אחד, לאחר רצף של פיגועים. חניתי במגרש חניה עמוס תמיד, הוא היה ריק לגמרי. צעדתי ממנו דרך נחלת שבעה למרכז העיר, כל החנויות ובתי הקפה היו סגורים. כל ניתוח מדעי היה מיותר: האינתיפאדה וכוחה ההרסני נשמעו היטב בהדהוד צעדיי ברחוב השומם.

ומה עכשיו? החשבונות הלאומיים של הלמ"ס מצביעים על עליית תמ"ג של 0.5% ברבע הראשון של 2015 לעומת קודמו, ועוד עלייה של 0.03% ברבע השני. נתוני התמ"ג המנוכים מהשפעת עונתיות מתנדנדים לפעמים, אך בבדיקת הרצף מאז ראשית 2011 לא נראה שיעור עלייה נמוך כזה בשני רביעים עוקבים. מגמה דומה מסתמנת בנתוני הייצור התעשייתי: ירידה מאפריל ואילך. מדדי משרות השכיר ושעות העבודה בתעשייה החלו לרדת כבר מספר חודשים קודם לכן.

טוב, אינדיקטורים יכולים להטעות בפרק זמן לא מספיק ארוך. אך לא כשהם מצטרפים למהירות ההליכה בעיר, ולמבטם הלטוש של העוברים והשבים. ובמיוחד לא, כשמחברים אותם לחוק הכלכלי שלי: קצב האטת הצמיחה באינתיפאדה מתייחס ביחס ישר להאצת קצב ההליכה בעיר.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***