ביום השלישי, גימל בניסן, מצאנו על עץ הדר קן של  פשוש הוא בוא (ובו) ביצה אחת. כך כתבתי בפנקס קטן, באותיות דפוס מרובעות, בהיותי סטודנטית מתקדמת בכיתה א'.

ביום השבת, ז' בניסן, "מצאנו ארבע ביצים, והיא דוגרת". וביום השבת, כ"ח בניסן, "התחילו לגוזלים לצמוח נוצות". כאן הסתיים הדו"ח בן חמשת העמודים.

נזכרתי במחקרי המעמיק בעת קריאת מאמרה של רות בקי קולודני, ב"הארץ תרבות וספרות" מה-27.9.15. המאמר מתמצת יומן מסע שכתב איש ארגון השומר, צבי נדב, בעת שליחות סודית  שאליה נשלח ב-1924. חבריו למסע היו השומר מרדכי יגאל והגיאוגרף יוסף ברסלבסקי.

מי שיהיה ברבות הימים נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, הוא שהטיל את המשימה על השלושה. לקראת המסע, הוא הורה להם "להיפגש עם ראשי שבטים במואב ואדום, לברר שמות השבטים, מספרם, טיב היחסים ביניהם, משלח יד התושבים, מנהגיהם, סוגי הקרקע והצומח וכל מידע אפשרי נוסף".

רעייתו של בן-צבי, רחל ינאית, הוסיפה לרשימת הבדיקות את "טיב האבנים, הקרקעות, הנחלים, העצים, השיחים, העשבים, מים מתוקים ומלוחים, מי מעיינות בורות ונחלים" ועוד ועוד.

לא סתם נזכרתי ביומן הפשוש, כשקראתי את הרשימה. אבי, שהגה את כתיבתו, פגש את רחל ינאית בזמן לימודיו בירושלים, ואת שאר חברי "השומר" הכיר מתקופת היותו מורה בכפר-גלעדי. הוא בוודאי הושפע מיחסם הרומנטי של אנשי השומר לארץ-ישראל. הוא הושפע באופן דומה מחוקרי הטבע חנה ואפרים הראובני, שגייסו אותו לאיסוף צמחים  בהיותו תלמיד בסמינר.

רבים מחוקרי הטבע והארץ הראשונים היו צאצאי חסידים, משתאים ממעשה הבריאה, נפעמים מנס ההתיישבות בארץ-ישראל. ועוד דבר היה טבוע בהם: חיפוש אחר "האמת הגואלת". אמת גואלת לא מוצאים בתיאוריות מכלילות, היא צצה מתוך התבוננות כלפי פנים וכלפי חוץ.

היום בהסתכלות לאחור, נדמה לי שמשהו מתפישת העולם החסידית דבק בי. דבק גם באופן שבו אני מסתכלת על כלכלה. אני בהחלט מכירה בחשיבותן של ההכללות המקצועיות הגדולות. אבל אני מאמינה, שלהבין באמת מה קורה, אפשר רק מהתנסות פקוחת עיניים בשטח.

המחשה אחת למה שאני רוצה לומר, קופצת לקדמת ראשי ברגע זה, והיא מזמן היותי עיתונאית בגלובס. יום אחד נקראתי לשיחה אצל איש משק מוערך, שנודע בחיבתו למשחקי בורסה ומטבע. כדרכן של שיחות כאלה, היה ברור שלא סתם נקראתי, האיש רוצה ממני משהו.

שוחחנו על דא ועל הא, על שער החליפין של השקל, על הפיחות שהאיש המוערך צפה בטווח של חודשים מהשיחה, ושום מילה מפורשת לא נאמרה. אבל אני משום מה הרחתי ריח של איום באוויר. ותוך כדי שהאיש מדקלם את דקלומיו, ואני מתאמצת לצלול לקרקעיתם, הבחנתי פתאום במסך הביפר הקטן שהיה מונח על שולחנו. עיניו הקרועות לרווחה של האיש רצו כל העת בטירוף על שערי המטבע המופיעים במסך. רק בדיעבד התברר לי, שהאיש היה לאחר הפסד ענק באחד מהימוריו.

יחסי לניהול שער החליפין של המדינה בעזרתם הבלעדית של "כוחות השוק" היה מסוייג עוד לפני המפגש ההוא. מתוך עבודתי במשרד התעשייה והמסחר, למדתי די הרבה על הכוחות המשפיעים על סחר החוץ, על המחירים, ובעצם על כל דבר בכלכלה. חשבתי אז, ואני חושבת היום, שהעברת ניהול שער החליפין מהממשלה לגחמות תנועות ההון החופשיות היא לא-פחות משמיטת אחריות.

אבל מה שהיה הסתייגות הפך לרתיעה לאחר המפגש ההוא. כן, חשבתי לעצמי, הנה המחשה נהדרת ל"רציונליות" של כוחות השוק. ועוד יותר, הוכחה מופלאה לריבוי השחקנים – דהיינו המגוון העשיר של אינטרסים ודעות בשוק. האיש המוערך יושב לפני הביפר שלו. הוא ממתין לצירוף הנסיבות שבו יקרוץ לשניים מחבריו, והם בתוספת כמה מוסדות פיננסיים משתפי פעולה, יזרימו לשוק הון עתק ויסדרו למטבע הנבחר  את הצורה.

אותו מפגש עם כוחות השוק במלוא תפארתם, היה אחד המפגשים המעצבים בחיי המקצועיים. על כן שמחתי כל כך לקרוא בספרו של סקידלסקי, שהזכרתי כאן בשבוע שעבר, על הפגנת התיעוב של קיינס כלפי הימור על השטרלינג שהוצע לו. דעתי בעניין הימורי המטבע בשוק החופשי נשארת יציבה: הם בעיניי אחד ממחוללי הצחנה הראשיים בכל כלכלה, וגם בכלכלת ישראל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***