איך השתלט הפיתרון הפינתי – פיתרון החשיפה המלאה – על דילמת היבוא בישראל?  זו השאלה שאני מנסה להבהיר לעצמי. אבהיר על ידי דוגמה מאלה הנוהגים אחרת, בעזרת ידיעה עיתונאית שהעבירה לי ידידתי, דנה שונרא.

הידיעה, מהפינגטון פוסט של ה-31 לאוגוסט השנה, מצטטת מייל ששלחה שרת החוץ הילרי קלינטון לעוזריה בפברואר 2010. תחת הכותרת "גפילטע פיש" קלינטון מקשה: מה עושים עם מכס של 120% שהטילו שלטונות ישראל על משלוח דגים מארה"ב לקראת ליל הסדר. כל השאר די משעמם, חוץ מהשורה התחתונה. קלינטון התחייבה בקונגרס לטפל במה שהיא מכנה "אחת מאותן סוגיות הצריכות לעלות לדרגים הגבוהים ביותר של ממשלנו".

לא ננסה לנחש מה קלינטון חשבה באמת על גורלם של תשעת מיכלי הדגים שכיכבו בעלילה. היא פתרה את הבעיה, לשביעות רצונו של חבר הקונגרס שפנה אליה. ובעיקר, היא השיבה יפה לבוחריה, תוך הפגנת כבוד למנגנוני הדמוקרטיה האמריקאית.

פיתרונה הפרטני של קלינטון לבעייתם של דייגים נידחים היא ניגודו הגמור  של הפיתרון הפינתי שאומץ בישראל לסוגיית היבוא. זאת משום שבעודה "סופרת" את הדייגים הנידחים שלה, קלינטון שידרה שהיא לא תוכל להיות אדישה לגורלם של הדייגים מהפינה האחרת. הבנה דומה לזו שקלינטון הפגינה במקרה הזה, הפגינו אצלנו בשנות המדינה הראשונות. כפועל יוצא ממנה, הפקידו את משרד התעשייה והמסחר ואת משרד החקלאות על ענייני ה"דייגים הנידחים" למיניהם.

במשרד התעשייה והמסחר עסק המטה לסחר חוץ יום-יום ביישוב סכסוכי סחר בינלאומיים. נספחיו המסחריים בחו"ל בילו את זמנם בעיון בעיתונות במקום מושבם, ובפגישות עם אישי כלכלה מקומיים וישראליים. זאת, על מנת לאסוף כל פיסת גזר, שלא תחסר לגפילטע בשולחן דיון הסחר הבא.

איך כל זה התהפך פתאום? לא ביום אחד. זה התחיל בהתערערות מעמד משרד התעשייה והמסחר ישר אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ולמרבה הפרדוקס, המטה לסחר חוץ היה דווקא האגף  האחד והיחיד שנשאר לפרוח בהתחלה. הוא חתם וחתם על הסכמי סחר, עד שנפלה עליו החשיפה החד-צדדית.

שינוי כיוון מסויים הסתמן בתקופת אריאל שרון, בשנים 1984 עד 1990. שרון הקשיב לרחשי ליבם של התעשיינים. לעתים הוא הקשיב יותר מדי לידידיו. התערבותו בניגוד לכללים בכמה ממלחמות הסחר החלישה את תוקפה המוסרי של עמדת המשרד במשא ומתן על החשיפה.

עם תחילתו של דיון החשיפה, במחצית השנייה של שנות התשעים, העריך שרון המפוכח  שאין סיכוי למאבק גורף נגד חזונם המשותף של האוצר ובנק ישראל. היה ברור שהם מכורים לדבר אחד: הנמכת האינפלציה שנותרה תקועה בטווח ה-15 עד 20 אחוזים לרמה חד-ספרתית, בעזרת היבוא הזול ממזרח אסיה. לספקנותו של שרון לגבי סיכויי הדיפתה המוחלטת של החשיפה היו שותפים גם ראשי התעשיינים. לכן האסטרטגיה המתואמת של המשרד עם התאחדות התעשיינים התמקדה באופן בו החשיפה תיעשה: הקצב שלה, הגנה על מגזרים רגישים, ליווי ממשלתי הדוק לשינוי המבני הצפוי להתחולל, והתאמת חבילת תמיכה לזמן המעבר.

כל זה נעלם מיד כששרון הוחלף על ידי משה נסים, במארס 1990. נסים, שקודם לכן היה שר האוצר בא עם תורת סחר חוץ משלו: לפתוח ליבוא כמה שיותר, כמה שיותר מהר. איך  הוא ידע בנחרצות כזו מה צריך, שאלה טובה. איך כל כך מהר הוחלפה שירתו הייחודית רבת השנים של משרד התעשייה והמסחר בשירה אחרת, זו אפילו שאלה טובה יותר.

בקיץ 1990 ישבתי בצוות של הנהלת המשרד שדן בחשיפה. בראש הצוות עמד אחד מחברי ההנהלה. האיש, בחור טוב בדרך כלל, היה קצר רוח כשהיצגתי את ניתוח יחידת התכנון של המשרד על הפגיעה הקשה הצפויה לענפי התעשייה המסורתיים בעקבות החשיפה המוצעת. טענתי גם כי צפויה פגיעה קשה לתעשייה כולה, אם לא ייערכו לקידום נמרץ של שאר ענפיה. מנהלי החטיבות האחרים שתקו. אין לי מושג מה הם אמרו בהמשך, כי לא הוזמנתי לישיבות הבאות.

האירוע הזה קם לתחייה בזיכרוני בראשית שנות האלפיים, בזמן כתיבת ספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי". נפגשתי עם משה נחום, מנהלו הוותיק של האגף לסחר חוץ בהתאחדות התעשיינים. נחום הצביע על ערימה ענקית של קלסרים בכוננית שלידו. זה, הוא אמר לי, כל החומר שאספנו לקראת החשיפה. סקרנו מפעל אחר מפעל, הוא הוסיף. שאלנו אותם איך הם יעמדו בתחרות. ומה עשו עם זה? התעניינתי. שום דבר, הוא ענה. נחום פרש מתפקידו זמן לא רב לאחר השיחה.

לא קשה לי למלא עוד דפים בסיפורים דומים. אבל אני מקווה שכבר הצלחתי להבהיר איך משליטים פרקטיקה כלכלית תמוהה. קחו פוליטיקאים נחושים שלא מבינים יותר מדי. הוסיפו להם כלכלנים חד-צדדיים וכוחניים. התעלמו מכל מידע הסותר את התיזה שלכם. ובעיקר, אל תשימו לב לפרטים. הפרטים הם הכי מסוכנים למי שחושב שאפשר לפתור דילמה אנושית בהליכה עד לקצה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***