מה שמתעתע בדיווח מסודר מדי של אירועים – לא משנה אם זה סידור על פי זמן או על פי נושא – הוא שבהסתכלות לאחור מבינים, שלא ההכרזות הגדולות או הצעדים הגדולים הם שמעצבים את המציאות. ההיסטוריה נכתבת דווקא על ידי הסיפורים הקטנים והלא-חשובים.

הנה, לדוגמה, סיפור קטן שנחרת בזיכרוני מחשיפת המשק ליבוא של שנות התשעים. נקדים ונאמר, כי דילמת הפתיחה ליבוא ידועה מלפני אלפי שנים: לפתוח וליהנות מגיוון הצריכה ומהשגשוג שסחר בינלאומי מביא? או לסגור ולהגן על מגזרים חלשים מפני הרס שסחר בינלאומי מביא? התשובה היא זה וגם זה: לפתוח חלקית, ולהגן חלקית בעזרת הסכמי סחר. כבר אריסטו בספרו 'פוליטיקה' מזכיר חוזים הנוגעים ליבוא בין האטרוסקים לקרתגים.

חוזים לשם מה? חוזים לשם איזון האינטרסים הנוגדים בין מדינות סוחרות. על כן, מה שנעשה 'בחשיפה' של שנות התשעים בישראל – פתיחתו החד-צדדית של המשק ליבוא מתחרה – נראה תמוה במבחן כללי המשחק הנהוגים בסחר הבינלאומי. כלל ראשון הוא ההדדיות ביחסי הסחר: פתח לי ואפתח לך. במיוחד, שלקראת שנות התשעים, המשק הישראלי היה פתוח על פי כל קנה מידה מקובל, לאחר תהליך שהחל בסוף שנות החמישים, והכיל בתוכו הצטרפות לארגון הסחר העולמי וחתימה על הסכמים דו-צדדים עם גושי הסחר החשובים בעולם.

תיאור מפורט של פתיחת המשק הישראלי ליבוא, והשיקולים שהנחו אותה לאורך השנים, נמצא בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. חשיפת שנות ה-90 מצטיירת שם כשבר בקו. פתיחה חד-צדדית ליבוא ממדינות (בעיקר במזרח אסיה) שלא נוהל איתן משא ומתן, והן לא התחייבו לגמול לישראל בפתיחה נגדית.

כמה אינטרסים התלכדו בפתיחה הזו. הראשון הוא בהילותם של משרד האוצר ובנק ישראל להוריד את האינפלציה לאחוזים בודדים, בעזרת רכישת סחורות זולות מאסיה, לאחר שהיא התיישבה על מדרגת העשרה אחוזים במשך רוב שנות התשעים. בהילות זו חוזקה בהשקפת עולמם הליברלית של כמה ממנהיגי הליכוד, ובתנופה הניאו-ליברלית שהוחדרה לישראל יחד עם תוכנית ייצוב המשק של 1985. לכל אלה הצטרפה דחיפתם של אנשי המסחר והפיננסים בישראל, שזיהו את ההזדמנות המחכה להם ביבוא המוגדל.

סיפור אחד קטן מזיכרוני יכול להמחיש את היטב את משחק הכוחות.

בסוף שנות השמונים, בעת ניהול הדיונים על חשיפת המשק, ביקרנו חברי הנהלת משרד התעשייה והמסחר לסירוגין בהנהלת התאחדות התעשיינים ובהנהלת איגוד לשכות המסחר בתל-אביב. המטרה הייתה להקשיב לטיעונים משני צדי המתרס: צד הסוחרים שייצאו נשכרים מהרחבת היבוא ומהסרת המגבלות עליו, וצד התעשיינים שייאלצו לראשונה להתמודד עם יבוא זול.

בהפגנת הקשבתנו המאוזנת, שהונעה על ידי השר אריאל שרון, לא היה כל רע כשלעצמה. מבחינתו, היה זה צעד של טיפוח יחסים עם שני הארגונים. אך מבחינה ציבורית, ברור שהפניית תשומת הלב השווה לשני הארגונים סימנה שינוי ברור בסדר העדיפויות. בשמו של משרד התעשייה והמסחר התנוססו אמנם התעשייה והמסחר. אך מסורת המשרד מימי פנחס ספיר העדיפה בבירור את התעשייה. הניסיון המופגן לאזן בין תעשייה למסחר, בין ייצור לתיווך ושירותים, הוא אחד מביטוייו המובהקים של המעבר למודל הניאו-ליברלי בישראל.

ולפני הכל, דבר שאיני זוכרת אם שמנו לב אליו אז: קוד היחסים של הפוליטיקה ושל העסקים קובע בבירור מי בא לבקר את מי: מי שנזקק הוא זה שבא למי שמעניק. ביחסים בין הארגונים לממשלה, מתקיימת אם כן היררכייה ברורה: הם אלה שזקוקים לאוזן הקשבת, לתמיכה הכספית, ולתמיכה הארגונית מהממשלה. הם אלה שעולים לרגל לירושלים. היפוך סדרי הביקור לקראת החשיפה, הפך גם את סדר הסמכות.

במבט לאחור, מתברר שעלייתה לרגל של הנהלת משרדנו להנהלות הארגונים העסקיים בתל-אביב הייתה מעין הצהרה: תם ונשלם הפרק שבו הממשלה הנהיגה את המדינה.  מפה והלאה, שולטים העסקים. קבלו את שדרוג עסקי התיווך והכסף. חייכו יפה לעסקים הרב-לאומיים. ברוכים הבאים לעידן הניאו-ליברלי.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***