בכל פעם שאמי נכנסה לחדר עם קערת פירות, בדרך כלל פירות שגדלו בגן שלנו, ואמרה "תתכבדו, מפרי הארץ", אני ביקשתי מהאל במרומים שיפער עליי את פי האדמה. במיוחד אם האורחים היו מדריכים שלי מהתנועה, חברות מבית הספר, ועוד דמויות מרכזיות בחיי. היא כל כך התגאתה בפירות שגדלו אצלנו בחצר. היא כל כך האמינה שצריך להתגאות בפירות שגדלו אצלנו בחצר.
לא עברו הרבה שנים, ובאופן כלשהו הבנתי למה היא התכוונה. באמצע שנות העשרים שלי, התגלגלתי לשהות של שנתיים בבוסטון. ובימי השלג הקרים, כשהייתי תקועה בבית עם ילדה קטנה, דמיינתי את עצמי יושבת על עץ השסק בחצר הקדמית של הוריי ביום אביב. הרוח מנענעת את הענפים, ספר בידי האחת, שסקים כתומים, חמים מהשמש ומתוקים ביד השנייה. זה לא שלג לנצח, הייתי אומרת לעצמי, יש לאן לחזור.
בשבוע שעבר, ישבנו עם חברים בגן של בית קפה בבית זית. דיברנו על הטקסים של ילדותנו בארץ ישראל הציונית. מצעדי הלפידים בחנוכה, טקסי ט"ו בשבט. האמת היא שריקוד ט"ו בשבט של כיתה א', עם נפנוף הידיים שאמור לייצג צמרת עץ, והפזמון שפתאום מתנגן לי בראש "לה-לה, לה-לה-לה-לה-לה, ט"ו בשבט, ט"ו בשבט" זכורים לי כחוויה טראומטית. אבל היו גם נטיעות בכל מקום – בבית, בבית הספר ובמקומות ציבוריים.
עודד החבר שלנו מבנימינה נזכר במסורת ט"ו בשבט של הוריו: להביא הבייתה עץ חדש, רצוי מזן חדש שמאקלמים בארץ, ממשק הפועלות בחדרה. נילי, זוגתו, נזכרה בלימון, בשסק ובתות האדום שצמחו אצלם בחצר הבית המשפחתי המשותף בלב תל-אביב. אני זימרתי את שמות כל עצי ההדר שעמדו ליד הגדר הקדמית של הבית שלנו: צוצומה, יוסוף-אפנדי, קלמנטינה, מנדרינה, תפוז, תפוז דם, ולנסיה, אשכולית, אשכולית אדומה, פומלה, לימון. סיכמנו ביחד שזו הייתה אמונה דתית – ההתמוגגות מכל עץ ועץ בארץ ישראל – ואמונה דתית ממלאה את הלב.
הבוקר, יום הכלכלה שלי, קמתי ונזכרתי במאמר של פרופסור לכלכלה שקראתי לפני מספר שבועות, שבו הוא מלין על החדרה סמויה של ערכים לניתוח פוליטי-רציונלי. חשבתי, נו, כמה רציונלית יכולה להיות התנהגות אנושית, במיוחד התנהגות של פוליטיקאים יצריים. חשבתי איך, באיזה מודל הגיוני, מצדיק הפרופסור הנכבד את הנחת היסוד שלו, האומרת שהיגיון הוא כלי מהימן יותר לקבלת החלטות מאשר רגש או ערכים. ומה הם רגש או ערכים, אם לא עוד סיכום – סיכום מהבטן, לא מהראש – של אירועים הגיוניים.
חשבתי גם על הפרדוקס שליווה את חיי הוריי וחיי חבריהם. הם קמו יום אחד אחרי פוגרום או אחרי הצקה אחרת, והחליטו לעלות לארץ ישראל, ולמחוק את עברם היהודי-גלותי. וכדי למלא את הריקנות ולהוסיף טעם לחייהם, הם ניסחו לעצמם קוד משולב של ערכים יהודיים-אוניברסליים, הם החיו את הקשר בין חגי ישראל הישנים לאהבת הארץ והטבע שלה.
חשבתי כמה שנאה צריך בשביל להשחית עץ זית. ואם אנשים שמכריתים חיים הם רציונליים או אמוציונליים. ואם הם לא רציונליים, איך יתכן שהם מאיימים לדרדר את חיי כולנו לתהום – מה, הרציונליות לא מנצחת? ומה קרה לנו, שהרציונליות מרגישה פתאום צורך להסביר את עצמה.
תהיתי גם על הקשר בין רציונליות-יתר בכלכלה – רציונליות של עקירת עצים "לא כדאיים", וחיסול עדרי צאן "לא תחרותיים", רציונליות שמתעלמת מתכלית החיים של אנשים, ונשענת על הנחה מוגבלת אחת – להתלקחות האש של אמוציונליות אוכלת-כל. האם יתכן שהאטימות הזו לכל מה שלא נמדד בכסף, או בערך מוחשי אחר – היא שמלבה את הרגשות המבעירים את חיינו בקיץ הזה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
יפה, מרגש ומעורר הזדהות. כי חלק חשוב מזכרונות הכפר שלי (קבוצת ניצנים) כרוך בעצים, גינות, ערוגות של ירקות ומאוחר יותר גידולי השדה, התלם הארוך של החריש, עונת הכותנה ובין לבין עבודה קשה של השקייה. אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על הצד השני – נכון, יהודים עוקרים עצי זית, אבל מי שחתום על רצח של מאות אלפי עצים קיץ אחר קיץ אחר קיץ אחר קיץ אחר קיץ, עוד הרבה לפני הקמת המדינה, עוד הרבה לפני ההתנחלויות והכיבוש ושאר ירקות, הם בני העם הערבי. מה שזורק אור נוגה מאד על מיתוס אהבת הארץ שלהם. מסוג הדברים שבימים טרופים אלו אין לי אומץ לשים בפייסבוק, כיכר השוק ההומה של זמננו.
אהבתיאהבתי
אודי,
גם אצלם לא כולם נמנו על המבעירים, גם בימים ההם. ואיך שלא יהיה אני מנסה להרגיש מה מוביל אנשים – יהודים וערבים – להצית תבערה. מה עושים כדי שהמציתים משני הצדדים ישקיעו את זמנם בשתילת יוסף-אפנדי ולא בהבערת בתים ועצים?
אהבתיאהבתי
אודי,
א. יהודים בדרך כלל לא עוקרים עצי זית אלא רק כורתים (זה חשוב כי הנזק קטן יותר…).
ב. הגיע הזמן שנדע להתמודד עם ביקורת בלי להתחשבן אם הצד השני טוב יותר או גרוע יותר. ערכים שלי, שלך, שלנו, בדרך כלל, לא צריכים להיות מותנים בערכים של אחרים.
ג. מהיכן לקחת את הנתונים על רצח מאות אלפי עצים…?
אהבתיאהבתי
באמת, לאן הגענו, שכל דיון בערכים שלנו נתלה באופן השוואתי בערכים של השכנים. איבדנו את הסולם שלנו עד כדי כך שצריך לטפס בסולם השכנים כדי לדרג את הערכים שלנו?
ואם מדובר בעצים, הזכרון שמעלה כאן תמר מזכיר לי את ימי העבודה לטיפול בעצים כשהיינו עוברים כל פעם מחצר לחצר של כל הדודים – גוזמים, קוטפים, קושרים, אורזים.
מעולם לא קנינו פירות! לא בקיץ, לא בחורף ולא בעונות המעבר. תמיד אכלנו פירות טריים ישר מהעץ.
למען האמת העצים גם לא נזקקו להרבה מים.
והם נתנו צל ומזגו את האוויר.
ואם מדברים רציונלית – יש קשר בין צמחיה לבין משקעים- אחד מזין את השני! חקלאות גם שומרת על האדמה. עדרי צאן שומרים על היער.
אז אפילו במבחן רציונלי קר ונטול "ערכים", חיסול החקלאות פוגע בשרשרת האקולוגית ההכרחית.
חיסול כזה כמוהו כאסון יבוש החולה.
"כדאיות" במבחן רציונלי לא יכולה להיות צרת אופקים. כי אז איננה רציונלית.
בסך הכל יוצא – ערכים אינם סותרים רציונליות.
אהבתיאהבתי
תמר
תודה
אהבתיאהבתי
בשמחה.
אהבתיאהבתי
בשירות הצבאי הייתי בגרעין לראש הנקרה ואף נשארתי בו לאחר השחרור עד למהפך 1977. בקיבוץ היו [ועדיין] ענפי בננות[רווחי לכל הדעות]אבוקדו [רווחי מאד אז] ופרדס שנחשב עם שולי רווח נמוכים אם בכלל. מאליה עלתה התביעה לעקור את הפרדס הלא רווחי ולטעת מטעי אבוקדו נוספים. הוויכוח לא הוכרע ולמיטב זכרוני מרכז הפרדס הודיע שהפרדס יעקר על גופתו המתה והנה לך החלטה לא רציונלית המתנגשת עם הגיון כלכלי רציונאלי בענף פירות ארצנו.
הפרדס חי וקיים ומדי פעם אני רואה שמחדשים בו נטיעות ומרכיבים זנים חדשים-הקיבוץ כבר לא קיים כקיבוץ וזו כנראה הייתה החלטה כלכלית רציונאלית
אהבתיאהבתי