כבר מספר שבועות שאני שקועה ב'קיצור תולדות הניאו-ליברליזם' של דייויד הארווי. הספר פורסם לראשונה ב-2005, וגירסתו העברית יצאה לאור ב-2015 במרכז מולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.
הספר מעניין, עשיר ביידע, וישמש לי ובוודאי גם לאנשים רבים אחרים כמקור לעובדות ולהכללות חשובות. כשאני חוזרת עכשיו לאחור לפיסקאות שסימנתי בעיפרון בקריאה ראשונה, אני מוצאת הבחנות שעדיין מדברות אליי. הנה אחת כזו ממש בפתיחה:
"הדמויות המייסדות של החשיבה הניאו-ליברלית התייחסו לאידיאלים פוליטיים כמו כבוד האדם וחירות הפרט כאל עמודי תווך, 'ערכיה המרכזיים של הציביליזציה'. הייתה זו בחירה חכמה מצידם, שכן אלו אידיאלים מפתים ומשכנעים. טענתם הייתה כי לא רק הפשיזם, הרודנות והקומוניזם מאיימים על ערכים אלה, אלא כל סוגי המעורבות הממשלתית המחליפים את חופש הבחירה של הפרט בשיקול דעת קולקטיבי".
המשך הספר, אם אסכם אותו בקצרה, הוא המחשה של הסתירה הפנימית הגלומה לעתים בכמה מההטיות המילוליות של כבוד האדם וחירות הפרט. ראשית, טוען הארווי, מה שהוא חופש וכבוד לפרט אחד – החופש ליזום, להתעשר ולצבור כוח – הוא השעבוד לזולתו. שנית, הוא קובע כי הממשלות בהתגייסן לסייע לאותם פרטים חזקים, בעזרת הסמכות שהוענקה להן על ידי המנגנון הדמוקרטי, עוזרות בעצם לרמיסת החלשים.
שתי הקביעות שלעיל הן תמצית הניאו-ליברליזם בגירסת הארווי. הוא משוטט על פני תבל כדי לאשש אותן בדוגמאות. דגש מיוחד מושם בספר על תפקידו של מגזר הפיננסים האמריקאי בהפצת התורה הניאו-ליברלית. הארווי פותח בהתערבות ממשל בוש בעיראק בראשית שנות האלפיים, ממשיך בבחישה האמריקאית בצ'ילה בשנות השבעים, ומפליג משם ממדינה למדינה לאורך כל שנות השבעים, השמונים והתשעים.
ובקצרה, הארווי אומר: מגזר הפיננסים האמריקאי טבע בכסף בשנים האלה. אנשי הכסף, מעצם התמחותם, רצים אחר הרווח הקל והמהיר. לשירות האינטרס שלהם , הונהגה הדה-רגולציה בשוק ההון המזרזת העברת כספים מארץ לארץ. בשירות אותו אינטרס, ננקטו צעדים רבים של הממשל האמריקאי – רפורמות כלכליות, מבצעים צבאיים וקמפיינים פוליטיים. או, בניסוחו של הארווי "הניאו-ליברליזציה הייתה פשוט פיננסיזציה של הכל".
סגנונו של הארווי אקדמי ויבש. הוא אינו איש של צחוק או של בכי. לכן שמחתי למצוא אצלו פיסקה אחת שעוררה בי רגשות וזיכרונות – הפיסקה הנוגעת למשמעות הכוח המעמדי: "מרגרט תאצ'ר, לדוגמה, יצאה למתקפה כנגד כמה ממעוזי הכוח המבוצרים בבריטניה. היא יצאה חוצץ נגד המסורת האריסטוקרטית ששלטה בצבא, נגד מערכת המשפט, וגם נגד האליטה הפיננסית בסיטי של לונדון, ובענפי תעשייה רבים, וצידדה ביזמים צעירים ונמרצים ובנובורישים".
אליטה ואריסטוקרטיה יכולות להישמע כמעוזי זכויות ייתר, שאולי ראויים להיכחד. אבל תאצ'ר, במלחמתה בהן, לא כיוונה לצד הזה של הוויתן המעמדית אלא דווקא לצד המחויבות המוטבע בשכבות האלה. היא העדיפה לעבוד עם אנשים ללא חינוך מעצב וללא מסורת של שירות.
צמיחתו הפתאומית של מעמד מתעשרים חדשים אופיינית לתקופה שלאחר כמה מהמהפיכות ההיסטוריות. היא בוודאי קשורה לחיבה לשבירת הכללים המשותפת למנהיגי מהפיכות ולמי שרצים להתעשר. שבירת כללים אופיינית לחיים הפאריזאיים לאחר המהפיכה הצרפתית. היא מתוארת היטב אצל כמה מהסופרים הצרפתים מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. תיאור מהסוג הזה, שקראתי לאחרונה, הוא תיאורו של איש העסקים המטפס במעלות החברה והופך למו"ל של עיתון, אצל בלזאק ב'עור היחמור'. אבל דמות איל ההון, העולה על כולן, היא ללא ספק דמותו של מר מרדל בדוריט הקטנה של דיקנס (מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרי מופת, 2002).
דיקנס בספרו מבטא את התפעלות ההמונים מהטייקון בימי תפארתו, התפעלות מאיש "שהוא גורף כסף". אך בין לבין דיקנס מגניב בעדינות את מה שהוא חושב על אותה אישיות דגולה: "כג'נטלמן שמשלח היד הנפלא הזה יועד לו, נראה מר מרדל קצת המוני, ובמידה מסויימת כמי שבמרוצת עיסקותיו החובקות עולם החליף ראשים בטעות עם איזו נשמה נחותה". לאחר קריסת עסקיו ומותו של מרדל, דיקנס מסכם את חייו ואת דמותו ככה: "הוא היה, אחרי הכל, טיפוס נחות ובור". שמו של מר מרדל, אגב, על פי הפרשנים, נגזר מהמילה הצרפתית MERDE.
העלאתם לגדולה של אנשים קהי רגש וקהי מחשבה מאפיינת את המהפך הניאו-ליברלי בכל תחום – מכלכלה ופוליטיקה ועד לספרות ומדעים. זאת משום שתיזת היסוד של הניאו-ליברליזם חפה מכל ספקנות ומכל דיאלקטיקה.
ובהתאם לכל האמור לעיל, ביטויו המובהק ביותר של הניאו-ליברליזם בישראל הוא העיסוק האובססיבי ביוקר המחיה. מה, זילות המחיה שהיא היפוכו של יוקר המחיה, היא מטרה לחיים? הרי מראש יש בה טעם של קטנוניות ושל שפלות רוח. מה בינה לבין כבוד וחופש – מה שהיה פעם חרות על דגלן של כל תנועות הסוציאל-דמוקרטיה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
"אנשי הכסף, מעצם התמחותם, רצים אחר הרווח הקל והמהיר" על זה נאמר: אין האדם מגלגל כספו אלא כספו מגלגל אותו. לצערנו ובעל-כורחנו כולנו "אנשי-הכסף" מי בקטן ומי בגדול.
אהבתיאהבתי
"כולנו" זה לא אנחנו,הרוב הגדול של האוכלוסיה המתפרנס מעבודה שכירה. הבוז והתיעוב למשטר השוד והגזל של הטייקונים ותומכיהם בשלטון,החל בביבי וכלה ברבין ושמעון פרס.
אהבתיאהבתי
"העיסוק האובססיבי ביוקר המחיה", אני חולק עליך שזה חלק מהניאו-ליברליזם, לדעתי זו התפכחות מהסיסמאות הנבובות של הליכוד (חלק גדול מהעוולות נוצרו אצל המערך):
"תחרות חופשית" משמע, החברים שלנו (חברי מרכז המפלגה) חומסים את המדינה, אין מחיר (כביכול חופשי) שאין בו רמייה וגזל בחסות החוק. חלק ניכבד מהגזלה הוא בשם הארץ הקדושה.
"חילחול למטה" הצדקה להשמנת החזק על חשבון החלש.
"הדר ביתרי/ז'בוטינסקאי" כינוי לרמיסת כבודו ורכושו של עם אחר במסווה 'ארץ ישראל השלמה' .
וכן הלאה, פעילות המחאה היא הדרך לחשוף עוולות אלה, ובעיקר במערכת הבנקאות.
לדעתי ברגע שתהיה פקידות מיקצועית ממשלתיית ללא מינויים פוליטיים בתוכה (מהפקיד המתחיל ועד למנכ"ל המשרד, ולחשוב שעתה הליכוד גם רוצה סגני-מנכ"ל כמינויים פוליטיים), ייאסר על לוביסטיה בכנסת מכל סוג שהוא ומערכת המשפט תהיה עצמאית ולא פוליטית כפי שמתחיל להתגלות (מקרה רות דויד והמאבק על אופיו של בית המשפט העליון) העיסוק ב"יוקר המחייה" ידעך.
אהבתיאהבתי
משטר ההפרטה התאצ'ריסטי החל עם בוא הליכוד לשלטון ב-1977 .לפני 1977 לא היו הפרטות,לא עובדי קבלן ובודאי שלא היו טייקונים שכולם נולדו מבזיזת המדינה דרך הפוליטיקאים של ההפרטה.מה שנכון הוא שהמערך הפך להיות משת"פ מלא של הליכוד עם תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הידועה לשימצה.המצב הזה שריר עד עצם היום הזה.דואופול מערך-ליכוד לעושק האוכלוסייה.
בסוגיית הפקידות,אין דבר כזה "פקידות מקצועית" שפועלת בניגוד לרצון השלטון והפוליטיקאים.תמר בן-יוסף מתארת יפה מאד את "רוח המפקד" התאצ'ריסטית שהשתלטה על כל דרגי הממשל,החל מנצחון הוונדלים הניאו-ליבראלים ב-1977 .
יוקר המחייה שהוא האח התאום של זילות המחייה יישארו על סדר היום ,כל עוד לא יהיה מהפך נגד סוציאל-דמוקראטי,וכינונה מחדש של מדינת הרווחה.
אהבתיאהבתי
תמר שלום,
תודה בפעם המי יודע כמה, על פוסט מבריק.
אני זוכר שהגדרת את עצמך כסוציאליסטית.
זה מצויין ואני מה-זה מבסוט. כי את מתארת מורכבות באופן מבריק: המורכבות הזו שבה בעצם מי שהיו פעם אליטה, ולכאורה יכולים לשמש כבובות לשריפה בל"ג בעומר או איך שלא קוראים לזה בבריטניה.
– האליטה הצבאית והמשפטית – מוסדות שהם לכאורה האנטי-כריסטוס של כל סוציאליסט, מהווים בסיטואציה הסטורית קונקרטית, בני ברית של אינטרסים סוציאליסטיים.
לא בגלל שהם שינו לפתע את השקפת עולמם. אלא בגלל סיטואציה הסטורית קונקרטית.
לקינוח חידה: מאיפה הציטטה הבאה?
"…לא מומלץ לשפוט את האוריינטציה הפוליטית של אדם זה או אחר, רק לפי היותו או היותה בעל או בעלת רכוש וכמות הרכוש בבעלותו או בבעלותה […] במקום, אנו צריכים לשפוט אותו או אותה על ידי המודעות הפוליטית, היושרה והפעולה המוסרית שלו או שלה, על ידי הדרך בה הוא או היא השיגו את אותו רכוש, איך הרכוש משומש ולפי התרומה הממשית שלו או שלה למטרת הבנייה של הסוציאליזם…"
ובמילים שלי: איך הרכוש משומש? מה עושים בו? איזו תועלת הוא מביא או לא מביא? תכלס בשטח, מה הכסף שלו עושה?
הא, לכי תסבירי את זה ב"עבודה שחורה". נראה אם תצאי בלי זפת ונוצות
אהבתיאהבתי
בן, מיכאל, ערן,
תודה על התגובות. לא נראה לי שיש לי מה להוסיף להתלהטות הרוחות הכללית. אני שמחה עליה, כנראה שיש על מה לדבר.
ואגב, ערן, מהיכן הציטטה? אנא בלי קישור, יש לאתר שלי בעיה עם קישורים.
אהבתיאהבתי
מתייחס לדברי ערן,
אליטה צבאית או משפטית או אחרת,אינה בעלת משמעות סוציאליסטית או קפיטליסטית.כל ארגון מדינתי מייצר אליטה,המשמשת למימוש מטרותיו הפוליטיות.גם לא ברורה לי ההנחה שהאליטה עשויה להיות בת ברית של הס"ד בסיטואציה הסטורית קונקרטית.או שמלכתחילה היא ס"ד ,או היפוכו הניאו-ליבראלי.
לא שופטים אדם לפי הרכוש שבידיו ,אלא לפי האוריינטציה הפוליטית שלו.ברור שמאן דהוא שעושרו מקורו בעושק פלילי,או בעושק הציבור בעזרת הפוליטיקאים של ההפרטה,יעשה הכל כדי לשמור על טרפו,ובדרכים חוקיות ולא חוקיות כאחד.
הבעייה היא בזיזת ועושק הרבים דרך הפוליטיקאים של ההפרטה,ולא אנשים שמתעשרים מיזמות כלכלית בריאה.
זאת טעות קשה לנסות לתאר את פושעי ההפרטה כקפיטליסטים נורמטיבים.אין שום קשר ביניהם.
עבריינים,מקומם בכלא.
אהבתיאהבתי
שלום,
הציטטה מובאת מתוך דברי ג'יאנג דזה-מין כאשר תיאר את הדרך הסינית להשיג התפתחות כלכלית, מתוך הבנה שמשטר קומוניסטי אחראי לא רק על חלוקת העושר אלא גם על יצירתו, ולכן גם קפיטליסטים יכולים להצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית (!) בתנאי שעיסוקם הוא "עבודה ומפעל כנה" – כלומר יצרני ולא ספקולטיבי. מגזרים אחרים במפלגה ביקרו את הדברים וטענו כי הם אינם תואמים את הדוגמה הקומוניסטית המרכזית.
במילים שלנו – לא שופטים אדם לפי רכושו וגם לא לפי האוריינטציה הפוליטית שלו. להיפך – רכושו והאוריינטציה מתפרשים, מקבלים את משמעותם הקונקרטית לפי השימוש שהוא עושה ברכוש ובהון העומד לרשותו.
האליטות הישנות – צבאית, משפטית וכלכלית – היו בנות ברית של מפלגות סוציאל דמוקרטיות ביותר מאשר מקרה אחד בהסטוריה. ידוע המקרה של לנין שהזמין את קרופ להקים מפעלים פרטיים בהון פרטי בברית המועצות, ואיך סטאלין הכשיל את העניין, אבל היו מקרים רבים נוספים – למשל המקרה הסיני. כאשר המנהיגות הסוציאליסטית היתה מעוניינת גם בקדמה חברתית – כלומר ביצירת עושר ולא רק בחלוקת הקיים, זו היתה הנורמה ולא יוצא הדופן.
אהבתיאהבתי
לדברי ערן,
האם המסתמך על "המודל הסיני" היה מוכן ליישם בישראל(וגם לשלם אישית את המחיר) את השוד והגזל בסדר הגודל של מדינת הענק האסיאתית?. האם הוא מוכן לחיות במדינת מאפייה ולפי חוקי המאפייה?.
קרופ רצה להקים מפעלים בשביל לנין ,כי הוא עמד להרוויח מזה בדיוק כפי שעשה עבור היטלר.האם פירוש הדבר שפעם היה מקורב לקומוניסטים ופעם לנאצים.מדינות אירופה מייצאות כולן לאיראן.האם פירוש הדבר שהן הפכו לחסידי האייטולות?
האם יצירת עושר כל גבו של מרבית העם הסיני ,פירושה גם "קידמה חברתית".
נפלאות הן דרכי הריאקצייה החברתית והכלכלית תחת כסות אידיאולוגית של "קידמה החברתית".
אהבתיאהבתי
אין לי אפשרות לקרוא את מה שמורייה כתבה,כי זה יוצא בג'יבריש.מה עושים??
אהבתיאהבתי
אני אודיע לה, ואמחק את הג'יבריש.
אהבתיאהבתי
אני מודה למיכאל על תגובתו ומבקש לבדוק את הטענות שהוא מעלה.
האם המודל הסיני – יהיה אשר יהיה – הוא אינהרנטי לשוד ולגזל, ואם כן, במה הוא אינהרנטי לשוד ולגזל?
האם מניעיו של קרופ – יהיו אשר יהיו – הם הנושא, או שמא האימפקט של המעשים והמחדלים שלו בשדה המציאות? ובכלל, מה יוצא לנו מעיסוק במניעים, חוץ מאשר רדוקציה של הדיון לשדה שבו ניתן לומר דבר אחד וגם את היפוכו באותה מידה של תוקף? בנוסף לכך, הנאצים ניהלו מסע תעמולה אינטנסיבי נגד עישון. האם בגלל זה ובגלל שהם נאצים, מזה נובע שפעולת העישון היא רצויה, או שהאגודה למלמחמה בסרטן היא אגודה נאצית חלילה? מובן שלא. לכן המעשים והמחדלים של כל גוף צריכים לזכות בדיון לגופו של עניין.
איזו דוגמה יש למיכאל ליצירת עושר שלא תהיה "על גבו של העם", סיני או עם אחר? אני מאמין שיצירת עושר כלשעצמה איננה דבר פסול.
ייצוא לאיראן איננו דבר פסול כשלעצמו מבחינה מוסרית (עם זאת, בישראל הוא אסור בחוק), אלא המשמעות שייצוא כזה מקבל במציאות קונקרטית. איזו משמעות קונקרטית יש לייצוא כזה או אחר למדינה מסויימת? זה הדבר המעניין.
תודה שוב
אהבתיאהבתי
בהנחה שייצוא לאירן אינו פסול מוסרית,אז אותו הגיון ישים לגבי מעשיו או כוונותיו של קרופ.הפסילה המוסרית היא בעיני המתבונן.לטעמי,אותו כנ"ל קיים ב"משמעותו הקונקרטית" לכולי דעלמא.
לגבי סוגיית העושר. קיים מושג,משפטי או פוליטי או מוסרי של יצירת עושר שלא כדין ובעושק תוך שימוש בכל אמצעי הכפייה והאלימות שקיימים בידיו של המעמד השולט.אלימות ממוסדת זאת הגיעה עד רצח המונים ,או מיעוטים אתניים או פוליטיים.
בסין קיימת רודנות רצחנית ודעת הקהל היא בעיקרה פיקציה.לשלטון ,בדרכו לייצור שיכבה של מיליונרים חדשים ,לא היתה שום עכבה בחיסול או בדיכוי אותם חלקים באוכלוסיה ששילמה את מחיר התעשרותם של המעטים. הצבר הרכוש באירופה,היה הרבה יותר הומני יחסית לסין או לרוסיה.או דבר ניתן לומר לגבי יפן,דרום קוריאה,וייטנאם או סינגפור,או אינדונזיה.
במילים אחרות ,צבירת רכוש בדמוקראטייה היא דבר אחד, ובזיזת ההמונים בדיקטטורה היא דבר שונה לחלוטין.
זאת חוכמה קטנה לנתק מושג כמו "יצירת עושר"(או כל מושג מעולם החברה והכלכלה) מההקשר הפוליטי הרחב.
לפי טעמי ,הדה-פוליטיזציה של הדיון הציבורי היא מאפיין חשוב של מהפך ההפרטה המשתוללת לצערי מאז שנות השבעים.
אהבתיאהבתי
אני מודה למיכאל שוב על דבריו.
אני גם מודה בכך שתחילה חשבתי להשאיר אותם כמות שהם, להשאיר אותם במחסנית ולהשתמש בהם מאוחר יותר כדי להראות להיכן מובילה אותה שיטה של העמדת הפוליטיקה על התיאולוגיה (סליחה.. האידיאולוגיה. למה התבלבלתי?), אשר מונעת כל אפשרות להתפשר ומביאה לגישה של הכל או כלום.
אבל הציבור שלנו סובל בעשרות השנים האחרונות סבל נורא. אני כבר לא מדבר על הרוגים ביישובי גדר, אלא על שדות שננטשים, מטעים שנעקרים, בתי ילדים שהופכים לבתי זונות (סליחה תמר. זהו המובן של חדרים להשכרה לפי שעה, וזה לא יהיה יותר יפה אם אשתמש במילים יותר יפות) וחצרות בתים המעלות קוצים. אני מדבר על עם שהפך למעמד, אני מדבר על עם עובד שלא נשארה ממנו אפילו הוצאת ספרים.
וכל זה בין היתר בעקבות הליכה אחרי כל מיני יודעי דעת שהשתמשו בלהט האידיאולוגי שלהם כדי למכור תעתועים והזיות שווא. אולי כל הסיפור שלהם – אני הרי לא מכיר באמת את כל הקבוצות ותתי הקבוצות במחנות המתקראים "רדיקליים" – אולי כל הסיפור הוא הסוואה להסתגרות שתהפוך אותם לכת מיוחדת המסתגרת באשראם, או אניברסיטה, פור ד'את מאטר. אולי.
אבל מי שמציע לי לקפוץ ראש לבריכה, מן הדין שינסה זאת קודם כל על עצמו.
מי שמוכן להקריב את חייו ופרנסתו על מזבח האידיאולוגיה, תמיד יכול להלעיג על רצוני לאזן את חשבון הבנק. שיהיה. הבעיה מתחילה כשהוא מנסה להוביל אותי באותה דרך.
אהבתיאהבתי
למען האמת,קשה להבין לאן חותר בר-הפלוגתא שלי.אם כדבריו הציבור סובל "סבל נורא" בגין עושי להטוטים אידיאולוגים, סיבת הסבל אינה אידיאולוגית אלא האינטרסים הכלכליים שמאחורי ה"תעתועים והזיות השווא". זה המהפך המפריטני-ניאו-ליבראלי,שהורס את מדינת הרווחה החלקית שהתבססה בארץ בשנות השבעים טרום 1977,והופך אותנו לאומה של עובדי קבלן בשירות הטייקונים.
לא ברור לי מדוע אני מציע למאן-דהוא ל"קפוץ ראש לבריכה",כאשר הוא אינו אומר דבר על טיבה.
סתם האיש ולא פירש.
במשטר ניאו-ליבראלי,יש מיעוט שמרוויח ורוב גדול שמפסיד.מעניין באיזה צד ממצב עצמו מי שחושש מה"בריכה".
אהבתיאהבתי
בדיקה.
אהבתיאהבתי