כמו בכל מקרה של עודף אמביציה, התעקשותי להסביר מהי גלובליזציה לפעמים הורגת את ההסבר את המסבירה ואת המוסברים. שטיפת מוח של שלושים שנה הצליחה להחדיר למוחם של אנשים את הקביעה כי יש רק סוג גלובליזציה אחד, והוא גלובליזציה מלאה. או נידח-מפגר-מנותק או מרכזי-מתקדם-מחובר, אין אמצע.
ההצגה הפינתית הזו מטעה ולא במקרה –היא מובילה את כו-לם לגלובליזציה מלאה. בעוד שבמציאות ניתן למצוא אין-ספור דגמים של גלוביזציה. הבהרת העניין הזה בעזרת השוואה של שיעורי מכס בינלאומיים, או של הגבלות לא-מכסיות, התבררה לי כחוויה קשה לכל משתתפיה. עדיף בהרבה להעביר את המורכבות הטמונה בהחלטה על פתיחת המשק, בעזרת סיפור ועוד סיפור. כי אם בתוך מה שמכונה גלובליזציה, ניתן למצוא כל כך הרבה סיפורים, לא הגיוני להאמין שאין שם שום אפשרות של חופש, שיש רק דגם גלובליזציה אחד.
סיפור טוב להמחשה, מצאתי בהארץ מה-16 ליולי. כתב הארץ מבריסל, שלמה פפירבלט, מדווח על כוונת ממשלת בלגיה לכנס דיון מיוחד בסוגיית המיונז הלאומי. כן, המיונז בבלגיה הוא מאכל לאומי, בלתי-נפרד מערימת הצ'יפס הלאומי שהוא מעטר.
למיונז הלאומי מוצמד "הצו המלכותי בעניין המיונז" מ-1955. הצו קובע כי המיונז המיוצר בבלגיה חייב להכיל 80% שומן ו-7.5% חלמון ביצה. כוונת המחוקק הייתה מן הסתם לשמור על הציבור הבלגי מפני מאכלים לא מזינים מספיק, ואולי כאלה שמכילים תוספים מלאכותיים. אבל בששים השנה שחלפו מהצו המקורי, הציבור שינה את טעמו: לא אכפת לו לאכול רעל, העיקר שלא יהיה משמין. חלק מהקונים בבלגיה עברו למיונז מיובא המכיל 65% שומן.
הנפגעים עכשיו הם התעשיינים המקומיים. הם מוגבלים על ידי הצו, ומוכים פעמיים – בשוק המקומי ובשוקי הייצוא – על ייצור מיונז שאינו מתאים לרוח התקופה. לכן הם דורשים מהממשלה להתאים את תקן המיונז המיוצר בבלגיה לאופנת התזונה העכשווית.
נעשה לרגע סדר לפני שממשיכים. מלך טוב רצה להגן על התעשייה הבלגית על ידי הגדרת מוצר ייחודי משלה, לטפח את נתיניו הזללנים, לשמר נכס תרבות מקומי. עברו ששים שנה, העולם התהפך והצו הישן נמצא מזיק לאזרחים רבים.
באיחוד האירופי ניטשת מלחמה דומה על עתיד גבינת הפרמזן. תקן האיחוד קובע כי גבינת הפרמזן הראוייה תיוצר רק באיזור מוגדר באיטליה, תכיל רק את החלב הטרי (שנחלב לא יותר מ-20 שעות קודם לייצור) מאיזור זה, בתוספת מלח וחומר מגבן. בזירת הקרב לשינוי התקן המגביל ניצבים זה מול זה: יצרני הפרמזן המקורי, יצרנים מתחרים, יבואנים וסוחרים, צרכנים שוחרי איכות ובריאות, צרכנים מחפשי מחיר זול.
כולם צודקים, רק מה שבטוח הוא שליצרן פרמזן קטן מעצם התנאים המוכתבים, אין אפילו טיפת סיכוי לשרוד בתחרות עם ענק ייצור עולמי, שמעצם ייעודו, לא ינוח עד שימחק את הפשפש כליל. בטוח גם שהמפלצת לא תטרח למעוך כל פריט ופריט שהחרק מייצר. מספיק שתמעך לו מוצר מוביל אחד, והוא כבר לא ישרוד ולא יוכל לספק לשכניו את היוגורט שהם גדלו עליו מילדותם. מה זה עושה לאיכות חייהם של תושבי האיזור? ועוד לא התחלנו לדבר על ההרס שזה גורם למגזר החקלאי כולו.
המשחק באחוזי השומן של מיונז, בדרישה להשתמש בחלב טרי ולא באבקה, שייך לתחום המכונה חסמים לא-מכסיים בסחר חוץ. כלומר, חסמי יבוא או ייצוא שאינם נשענים על העלאת מחירו של מוצר בעזרת מכס. את החסמים האלה קשה לאתר בעין לא-מקצועית. הם תמיד מוסווים, והצדקתם או אי-הצדקתם אינה ניתנת לשיפוט חד-משמעי. חלקם מיושמים על ידי מכוני התקנים, על כן מכון התקנים הממשלתי בישראל מותקף כל כך בשנים האחרונות.
מקריאת הדה-מארקר או משמיעת ניתוחיהם של כמה מנערי בנק ישראל והאוצר, אפשר להשתכנע מיד בנחיצותו הברורה של פתיחת ענף החלב בישראל לתחרות. מי שמכיר את הנושא מקרוב יגיב קצת יותר בספקנות לטיעוניהם הנחרצים. הוא יודע שמאחורי כל דרישה לפתיחת הענף עומדת חתירתם של יבואנים וסוחרים לרווח קל. עומדת שאיפתן הפוליטית הנצחית של ממשלות הימין להחלשת המגזר החקלאי. עומד חלומם של בנק ישראל והאוצר להדק את מחירי המוצרים בישראל לרצפה. עומדת קבצנותה של העיתונות, השואלת את עצמה יום-יום: מי שותל אצלי הכי הרבה פרסומות? מגדל הפלפלים מהערבה, או היבואן התמנוני וחבריו בעלי המרכולים.
לקראת ההחלטה על חשיפת המשק ליבוא מתחרה שהחלה בסוף 1991, השתתפתי יחד עם כל חברי הנהלת משרד התעשייה והמסחר בישיבות שהתקיימו לסירוגין: פעם בהתאחדות התעשיינים בתל-אביב (קרי, היצרנים) ופעם בארגון לשכות המסחר (קרי, היבואנים והסוחרים).
איזון האינטרסים הבוטה לא עזר. מישהו מהגורמים 'הלא-אינטרסנטיים' שלעיל הדביק לנו את הכינוי 'משרד התעשיינים', משום שהעזנו לטעון כי חשיפה מוקצנת ליבוא טומנת בחובה לא מעט איבוד תוצר וטיפוח אבטלה. מבחינתי, הייתה זו הדגמה ראשונה של השימוש במכשיר הדה-לגיטימציה נגד כל מי שלא שוחה עם הזרם הניאו-ליברלי. לא מאזני צדק עבדו כאן. אינטרסים, כוח פוליטי, שפע של בורות מקצועית, ותועפות טלנובלה להמונים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
50 שנות שטיפת מוח + מערכה לשבירת הסולידריות ברוחה של מרגרט ת'אצ'ר אלילתם של בנימין נתניהו וכן, גם של שמעון פרס יצרו מציאות שבה קשה להראות לאנשים ש"היום אני מחר אתה".
אני מקווה שהשינוי לא יהיה מדמם מדי (ובעיקר שקרובי ומכרי לא יהיו בין הנפגעים).
ברמה הגלובלית אלה החברים הלא-נחמדים-בהחלט מ"אלדאולת אלאיסלאמיית אלעראק ואלשאם"
אהבתיאהבתי
מזכיר לי את הדוגמה הקנדית.
אז יש הסכם על סחר חופשי, אז מה? קנדה מגינה על משק החלב שלה. וגם על ייצור העופות.
"כמו מדינות רבות אחרות, קנדה נקטה צעדי הגנה על משקי החלב שהם בעלי פופולריות (פוליטית) גבוהה בגלל מספרם הרב של המשקים הקטנים. "
ובהמשך:
"קנדה מנהלת את מה שהיא קוראת לו בשם מערכת בקרת היצע… הייצור מווסת על ידי מכסות" (לא יאומן!)
אהבתיאהבתי
ערן,
הסכם סחר חופשי אינו נוגד הגנה על משק החלב או משק העופות. נהפוך הוא, תפקידם של הסכמים כאלה הוא להגדיר מה כן ומה לא במסגרת דו-צדדית. ההסכם הכללי של ארגון הסחר העולמי, שכולם חתומים עליו, מגדיר תנאי מסגרת. בתוך מסגרת זו, מדינות חותמות על הסכמים דו-צדדיים שבתוכם גם הגנה מוסכמת על מגזרים מסויימים. מגזר החקלאות הוא בדרך כלל מגזר ראשון להגנה. גם בהסכם הסחר החופשי שבין ישראל לאיחוד האירופי הושארה עד לאחרונה הגנה ניכרת על החקלאות (אצל שני הצדדים). הסרת ההגנה הזו מצד ישראל היא התנדבותית, ובאה לשרת את סיסמת 'זילות המחיה', לא חשוב מה יקרה לחקלאות על הדרך.
אהבתיאהבתי