ערימת החול, כיתה א' זרם העובדים. חינוך טוב? לא לדיון הזה כיוונתי, ובוודאי שלא עוררתי את זיכרונה היפה של ערימת החול כדי לומר שכל בוגרי זרם העובדים הפכו לגדולי האומה.

הדבר שעליו רציתי להתעכב הוא רגישותו לערכים של הזרם הזה. רגישות לחופש בערימת החול. רגישות לכבוד הדדי בין מורה לתלמיד. רגישות לדיבור בין גדולים לקטנים, הקשבה לכל.

רגישות לערכים אינה היתקעות פנאטית בערכים מוכתבים מלמעלה. רגישות לערכים היא הכרת חשיבותם של ערכים בכל שותפות – משותפות זוגית לשותפות עסקית ופוליטית. רבים בוודאי יסכימו איתי, אין חיים של טעם לבד, מחוץ לכל שותפות.

אולי לכן טעם התיפלות עולה בגרוני בימים אלה, עם כל התבטאות נוספת בדיון על מיסוי רווחי הגז. על מה מתכתשים? על כמה מיליארדים לכאן או לכאן? לא שהם חסרי משמעות, אבל הם באמת פסיק קטן בתוך הסיפור על היעדר מוחלט של ערכים בהנהגתה של מדינה.

הסיפור האמיתי הוא סיפור על העברת אוצרות טבע במכירת חיסול, משמונה מיליון אזרחי המדינה לכמה מאות בעלי מניות. הוא סיפור על ערפול מכוון של מושג הבעלות. המדינה היא בעלת הקרקע שבה מופק הגז, המדינה מימנה במשך שנים  את חיפושי הגז, המדינה מוציאה מתקציבה לאבטחת מתקני הגז, איפה כאן הבעלות הפרטית ואיפה הציבורית? מי מסוגל לקבוע מה התמורה ההוגנת על השקעת המדינה בפרוייקט? מי מסוגל להעריך את המחיר הביטחוני והפוליטי שהמדינה תשלם עבור שילוב חברה זרה בכריית הגז, במרחק מחופי ישראל?

מי מסוגל לחזות עכשיו מהו המחיר שכולנו נשלם (וישלמו במיוחד אלה שחיים בקרבת מתקני הגז)  בזיהום אוויר, ים וקרקע? מהו המחיר הכלכלי שישולם עבור תכנון חלקי בלבד של הפקת הגז על כל היבטיה – זרימת מט"ח לישראל, למשל? מה המחיר שנשלם עבור הפקת גז מואצת, בעטיה של האמביציה המטופשת לתחרות שאחזה בכמה ממקבלי ההחלטות, בתחום שמטיבו אינו תחרותי? מה המחיר החברתי והפוליטי שתשלם מדינת ישראל עבור ריכוז נוסף של הון וכוח בידי אותה קבוצה שכבר היום מחזיקה ביותר מדי הון וכוח?

בימים האחרונים קראתי ושמעתי בעייפות על לחצי ממשלת ארה"ב לשיפור תנאי חברת נובל אנרג'י האמריקאית בהפקת הגז. קראתי ושמעתי גם את תגובות ה'זעזוע' של כמה פוליטיקאים. ונשאלת השאלה, אם הפוליטיקאים ידעו מלכתחילה על מעורבות הממשל האמריקאי במשא ומתן ולא צעקו, כולנו צריכים לדאוג. ואם אותם 'מזועזעים', לא ידעו על מעורבות הממשל, כולנו צריכים לדאוג שבעתיים. כי איך זה שפוליטיקאים בכירים אינם יודעים מה שכל קורא עיתונים יודע, שממשלות תמיד בוחשות בעיסקות בינלאומיות גדולות?

הייתכן שהם, הפוליטיקאים, לא התאמצו לדעת, כי לא בריא לדעת? הייתכן שמתוך הרצון שלא לדעת, גם בשמאל לא מחו על מחיקת התכנון הכלכלי במשרדי הממשלה מאז שנות השבעים, ובייתר שאת מאז המהפך הניאו-ליברלי. תכנון כלכלי אינו מאפשר להתחמק מהעובדות. כל תכליתו היא התעמתות עם העובדות. תוכנית כלכלית מתחילה בהצגת יעדים. הצגת יעדים היא בראש וראשונה הצהרת ערכים – ערכי המתכנן, וערכיה של הממשלה.

אבל לפעמים נוח יותר לא לקרוא לדברים בשמם. לא במקרה, הערפול הוא אחד מאושיות המודל הניאו-ליברלי. חופש (חופש חדש) בכותרת המודל, והתחמקות מוחלטת מכל בירור ערכי – שהוא תנאי הכרחי לחופש – ביישום המודל.

חופש וערכים, אני חוזרת לערימת החול של ילדותי. חופש וערכים נעדרים היום מהדיון הפוליטי בישראל על כל זרמיו. היעדרם, הוא שמדכא את חיותו של השמאל הסוציאל-דמוקרטי. באין חופש, באין ערכים, איפה מוצאים חיים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***