היום הראשון שלי בכיתה א'. על שולחן המורה, ערימת פתקי נייר. עוד כמה דקות, הם יהודקו לחולצותינו בסיכות ביטחון. שיעורי הבית: תעתיקו מה שרשום על הפתק "עבוד ולמד".
תמונת הפתקים הירקרקים חזרה אליי לאחרונה, כשהכנתי הרצאה שכותרתה "כלכלת ישראל מסוציאל-דמוקרטיה לניאו-ליברליזם, ובחזרה". כתבתי לעצמי ראשי פרקים לכלכלת תנועת העבודה, ובאותו רצף עם שיכון ובינוי ובנק הפועלים של שרי אריסון בא לי פתאום "עבוד ולמד". אני לא מתווכחת עם חזיונות כאלה, הבנתי שהם כנראה שייכים לסיפור.
ערך העבודה היה ערך עליון בילדותי. סוחרי ניירות ערך נקראו בסביבתנו 'סרסורים', ומשקיעי נדל"ן זכו לשם הכבוד 'ספסרים'. בהשפעת לימודי הכלכלה, סיגלתי לעצמי גישה מקבלת יותר. אבל אני נזכרת עכשיו בשיחה ביני לבין כלכלן מהמגזר ההסתדרותי, במחצית השנייה של שנות השמונים.
נפגשנו בכנס שדן במשבר התעשייה שהחל אז, ונמשך עד היום. ברקע הדברים היה אפשר להבין שהממשלה זונחת את התעשייה. אבל הטענה לא נוסחה במפורש ככלכלת ייצור לעומת כלכלת פיננסים. לא אצלי, ולא בשיח הכללי. הזכרתי לבן-שיחי בחיוך את היחס לבורסה בילדותי. קלטתי שהוא לא מעוניין לפתח את הנושא. גם בהסתדרות, באותם ימים קשים לאחר תוכנית הייצוב של 1985, לא ששו לגעת במה שלא-תקין-פוליטית.
מודעותי לחריגות של המסר שהוטבע בי בילדותי התחדדה מאוחר יותר, לאחר שעזבתי את משרד התעשייה והמסחר בשנת 1991. השתלבתי ישר במערכת גלובס, אבל המשכתי לקבל הצעות עבודה מהמגזר הפיננסי והעסקי.
כמה מידידיי חשבו שכתיבה בעיתון אינה עיסוק לאנשים רציניים. האמת היא שגם אני די מהר התרשמתי ככה. יחד עם משבר המגזר היצרני, ומסיבות דומות, הידרדרה העיתונות למשבר משלה. אבל אני נרתעתי מהמגזר העסקי, מסיבות שלא יכולתי לבטא במפורש אפילו לעצמי. היום נדמה לי שאותם ערכים שהוחדרו אליי בילדות בלמו אותי בדרך אל העושר. מה, אני אאשר בדירטוריון 'פיטורי ייעול', כשמנכ"ל החברה גורף מיליוני שקלים לשנה? אני אצביע בעד העברת קווי ייצור לחו"ל? אני אתמוך במכירת סטרט-אפ ישראלי למשקיע זר?
אילו רק אני מכל חבריי הייתי היחידה שלוקה בתסמונת, היה מקום לדאוג. אבל רבים מאלה שזכו לחינוך של בתי הספר ותנועות הנוער של תנועת העבודה מגלים עד היום סימפטומים דומים. שותפות הגורל הזו עם כמה מבני דורי, לעתים מביאה אותי למחשבה על הקשר בין ביטול זרם העובדים ב-1953, לזרימת הכלכלה משנות השמונים ואילך. עשור שנות השמונים הוא העשור, שבו הדור שלא ידע את זרם העובדים החל לתפוש עמדות כוח.
ועוד היבט אחד של זרם העובדים לובש אצלי פנים חדשות עכשיו: החופש שהיה טמון בחינוך הזה. חופש למורה בהכנת תוכנית הלימודים, וביישומה. חופש לתלמיד ביחסיו עם המורה, יחד עם הקפדה על שמירת הכבוד ההדדי. חופש והידברות בבחירת הנושאים שבהם המורה והתלמידים רוצים להתרכז.
זיכרון נוסף שלי מכיתה א'. בהפסקה בין שיעור לשיעור טיפסנו כל הכיתה על ערימת חול שהובאה לחצר בית הספר לצורך בנייה. הקמנו מגדלים, חפרנו מנהרות ושכחנו את עצמנו עד שהפעמון צלצל. באותו רגע, קראה לנו המורה שלנו, רוחמה ישראלית (ושימו לב, השם הוא אמיתי): אתם יכולים להישאר על ערימת החול עד סוף השיעור.
הרגע הזה זכור לי תמיד כרגע של אושר. הוא, בעיניי, תמצית החופש לחוות, החופש ליזום, וחופש המחשבה. החופש לפעול בתוך מסגרת בעלת ערכים מוגדרים. החופש של מי שאינו בשלטון לבטא את מאוויו, ולזכות להקשבה. אני נזכרת ברגע הזה בכל דיון על חופש כלכלי וחופש בכלל.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תודה על הרשומה,
חיים רמון דווקא למד בבית חינוך שהושפע מדרכו של הזרם. אמנם זרם העובדים כבר לא היה קיים רשמית אבל המחנכים היו אותם אנשים, והדברים לא פסו אז מן העולם. מילא אם היה מדובר רק בו, אבל לא. דמויות נוספות שעברו דרך מערכת החינוך הפועלית, יזמו ופעלו לפירוקה של החברה שלאורה חינכה אותה מערכת חינוך. וגם התנועה הקיבוצית היא עוד דוגמה למהרסים ומחריבים שבאו מבפנים ולא מבחוץ. לאנשים בצד שלנו יש עכבות, לצד השני אין. אנחנו לא נוציא קווי ייצור החוצה, וגם לא נשתתף בהחלטות האלה, ואז מי שמקבל את ההחלטות הוא מישהו אחר. אני לא יודע לומר, איפה נכון להיות ברגע הקובע – במקום הנוח מבחינה מצפונית, או במקום שבו אפשר למזער נזקים. אין לי מודל לחיקוי. לפחות, הדילמה לא ניתנת להכחשה.
זה לוקח יותר מחינוך ואידיאולוגיה כדי להילחם על דרך החיים שלנו. ולא שחינוך ופאתוס אידיאולוגי הם פחותי ערך, אבל לא "רק כך" (או "רק אחרת" – לצורך העניין), אלא "גם כך". אם לחזור לדוגמא של חיים רמון – מי שהביא אותו לפעילות פוליטית במפלגת העבודה הוא לא אחר מאשר מלך הפראזות והאידיאולוגיות, לובה אליאב. הרי לכם פאתוס אידיאולוגי כאבן בוחן אחת ויחידה
תודה שוב
אהבתיאהבתי
נ.ב אפשר להפנות כאן לאברהם דורון, שהצביע על האבסורד בכך שאלה שלמדו בבתי ספר של זרם העובדים ונהנו כילדים מיתרונות מדינת הרווחה, קמו עליה לכלותה כפוליטיקאים בבגרותם.
החוזה החברתי שבבסיס הסולידריות – קרי קיומה של החברה כחברה אנושית, הופר ברגל גסה בתירוצים מתירוצים שונים. בצד התיאוריות הניאו ליברליות, גם ה"רב תרבותיות" לסוגיה תרמה תרומה נכבדה לשחיקת התמיכה במדינת הרווחה.
תודה שוב על בלוג נהדר
אהבתיאהבתי
ערן,
אענה לך על שתי התגובות יחד.
מאד התלבטתי איך לכתוב את מה שכתבתי, ציפיתי לתגובות מהסוג שאתה כותב כאן. אני לגמרי ערה לכך שלא כ-ל מי שלמד בזרם העובדים נשאר לדבוק באופן כזה או אחר בערכיו.
אני גם ערה לאותו אבסורד כביכול שאתה מצטט מאברהם דורון. התשובה לאותה טענה של דורון היא, שסטטיסטית עד לזמן מסויים אנשי תנועת העבודה של פעם הם שהיו בעמדות הבכירות. מי שהיה שם נאלץ להתפשר בכורח הנסיבות.
ולעניין המאבק על הוצאת קווי ייצור מחוץ לישראל, ועניינים דומים: אדם חייב לבחור את שדה הפעולה שבו הוא יכול להשפיע. אני בחרתי בזמנו את המגזר הציבורי ואת העיתונות. הרגשתי (מסיבות רבות ושונות) שבדירקטוריון אני לא אוכל להועיל. כמה מחבריי הטובים הלכו לדירקטוריונים, רובם לא נשארו שם. הם בהחלט ניסו, הם בהחלט לא הצליחו.
יש איזשהי זרימה של ההסיטוריה שלא תמיד אתה יודע להתמודד איתה כשאתה שם. ולמעשה, כל מטרת הכתיבה שלי על המהפך הניאו-ליברלי היא לעשות סדר – בראש וראשונה לעצמי, שהייתי שם – איך זה קרה? התשובה היא מורכבת, ומסיפורים מורכבים אפשר ללמוד הרבה. נדמה לי שלומדים רק מסיפורים מורכבים.
אהבתיאהבתי
תודה שוב על תשובה סבלנית..
אני מסכים שלומדים מסיפורים מורכבים. הרשי לי לקחת את האמירה הזו ולשאול עליה שאלה נוספת: בעיקר כי אין לי תשובות.
השאלה היא מה לומדים מסיפור מורכב, ואיך לומדים זאת?
אשאל לפני כן: כאשר הסיפור מורכב, מה זה אומר? להבנתי, מורכבות היא הדבר המרתק הזה שבו קשה לשים את האצבע ולומר, הנה סיבה ושם התוצאה, ולכן נמסמר את הלקח לקיר, חיוור ורועד וחד משמעי. אבל לא, ולכן במילים אחרות, מורכבות היא שם החיים.
שאלתי היא, האם מכך נגזר "רק על עצמי לספר ידעתי" ולא יותר, ובנוסף, האם מכך נגזר "אין חדש תחת השמש" וכולי. היה מי שפתר את הבעיות באמצעות הקביעה שהכל ממילא איוולת, והכל זה פסיכולוגיה (שמוכיחה גם את ההיפך, ולכן מוכיחה כלום).
אני רוצה לשאול, בצד ההבנה שהדברים מורכבים. מתוך כל הדברים הרלוונטיים: מה יותר משמעותי, בחשבון אחרון. בלי להחליט מה גורם למה באופן חד ממדי, אפשר לשאול מה שוקל יותר בחשבון אחרון. מה יותר רלוונטי.
משל המעלית: כבל המעלית נקרע. מה גרם לתקלה? הפיתרון הטריוויאלי: כוח הגרביטציה. זה גם נכון וגם קל לעיכול. אבל הי, יש בעולם עוד מעליות, ושם זה לא קורה. אז איך שואלים שאלה שמביאה אותנו להבין מה קרה? איך לומדים מסיפור מורכב?
אהבתיאהבתי
ערן,
התשובה מבחינתי היא: לומדים מסיפור מורכב על ידי שכותבים אותו בסבלנות וקוראים אותו בסבלנות.
אנחנו עוסקים כאן בתהליך. לתהליך יש טריגרים, ויש גורמים מבניים. אני מנסה לפרק את הדברים ולהתקדם בהדרגה. לפעמים אני חוזרת אחורנית, כדי להתעכב יותר על הרקע.
תראה, אני יכולה לכתוב: הגורם הוא המעבר מממשלה גדולה לממשלה קטנה. אבל זה קשקוש, כי למה בתקופה ההיא עברו מממשלה גדולה לממשלה קטנה? זה קרה בכל העולם. וכמובן גם שכל מעבר מממשלה גדולה לממשלה קטנה התבטא אחרת ממדינה למדינה.
אז, נכון, מצד אחד, אם נחפש את עילת העילות אז בכל סיפור נגיע לקדוש ברוך הוא. ומצד שני, אם ניתקע על איזשהו גורם אחד נצא טיפה מוגבלים.
הפיתרון, לתחושתי, הוא דווקא הצגה 'ספרותית' של הדברים. עסקתי הרבה במנגנונים המפעילים את הכלכלה, כתבתי עליהם הרבה ואני משלבת ניתוח שלהם גם בכתיבה הנוכחית על המודל הניאו-ליברלי. אבל הם לא עומדים לעצמם. הם תמיד פועלים בתוך קונטקסט רחב – חברתי ופוליטי. לדעתי, הבנת הקונטקסט הזה ותיאור ההתנדנדות של אנשי המקצוע מצד לצד – בתקופה שאני מתארת שונו התפישות הכלכליות מקצה לקצה, ועכשיו הן בתנודה חזרה – אלה הדברים המעניינים. לא ברמה של פעולה אופרטיבית באותו רגע, אלא ברמה של חומר למחשבה.
אהבתיאהבתי
כל אלה שהמשיכו ליהנות מטובה של מדינת הרווחה המפא"יניקית,כל אלה שזכו לעבוד עד הפנסייה ולהינות לפעמים מפנסיות כפולות ומשולשות .כל אלה שלא "זכו" לנחת זרועם של בריוני ההפרטה,הפוליטיקאים,אנשי הביצוע וה"זכיינים", כל אלה לא יבינו לעולם את התיעוב העמוק כלפי ביטויים מכובסים כמו "מורכבות" ו"חוסר חד משמעיות".הם לא יבינו לעולם שמדובר על פושעים כלכליים שהשתלטו על המדינה בעזרת משת"פיהם בפוליטיקה,תוך השלכתם לכלבים של כל קורבנות ההפרטה לאבטלה ולעוני.אלו מעשי אל-קאפונה דרך הפוליטיקה.
מה איכפת להם?.יש פנסייה! יש ג'ובים!. הקורבנות-שילכו לעזאזל!
אהבתיאהבתי
בן גוריון לא רצה אף כבשה מחוץ לעדר הממלכתי (הממלכה זה אני) ולאריינטציה הפוליטית שלו: פלמ"ח, מרד הימאים, זרם העובדים בחינוך, איסור כניסת התנועות הכחולות לבתיה"ס. קו אחת מחבר בין כל אלה
אהבתיאהבתי
בן גוריון לא רצה אף כבשה מחוץ לעדר הממלכתי (הממלכה זה אני) ולאריינטציה הפוליטית שלו: פלמ"ח, מרד הימאים, זרם העובדים בחינוך, איסור כניסת התנועות הכחולות לבתיה"ס. קו אחת מחבר בין כל אלה
אהבתיאהבתי
עזרא,
כן, מלבד העדות מהשטח על יחסו של בן גוריון לזרם העובדים ששמעתי בבית, גם קראתי קצת. הסתייגותו של ב.ג מזרם העובדים בוטאה עוד כשהיה מזכ"ל ההסתדרות. הוא שאף לשליטה פוליטית מלאה, וכל הקבוצות שהזכרת היו קבוצות של אינדיוידואליסטים עם דעות משלהם.
אהבתיאהבתי