יום הצטרפותה של אותה עניבה למשפחתנו הוא, מבחינתי, יום הולדתו של המודל הליברלי בישראל. אבי החזיק אז במשרת מפקח על בתי הספר בשרון. התפקיד החצי-פקידותי לא הלם את אפיו האנרכיסטי. אבל הוא מילא אותו בלית ברירה, לאחר שעזב את ניהול בית הספר לילדי עובדים ברמתיים לפני כניסתי לכיתה א'.

באוגוסט 1953, נפלו השמיים על אבי ועל חבריו. זה החודש שבו בוטלו זרמי החינוך שהוקמו לפני קום המדינה. על הכוונת היה בעיקר זרם העובדים, שהתחייב ל "עיצוב אישיות יהודית, חלוצית,עצמאית, חדורת חזון ציוני-סוציאליסטי, המוכנה ומוכשרת להגשים בגוף ובנפש את ייעודה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ."

ביטול זרמי החינוך היה תנאי הצטרפותה של  מפלגת הציונים הכלליים לממשלת מפא"י של 1952. שנה מאוחר יותר היא איימה על בן-גוריון בפירוק הקואליציה אם התנאי לא ימולא. מפלגת הציונים הכלליים הייתה נציגתו המובהקת של המעמד הבינוני. היא חתרה ליזמה פרטית ולשוק חופשי. בשלב מאוחר יותר, היא התמזגה  עם הפרוגרסיבים ליישות הליברלית, שעם חירות הקימה את הליכוד בשנת 1973.

משרד החינוך הושאר בידי מפא"י כל תקופת שלטונה, מקום המדינה עד למהפך הפוליטי של 1977. אבל לאחר ביטול הזרמים הוחלף  גם הצוות, ומשהו במקום העבודה של אבי השתנה. אני, שהייתי ילדה קטנה, זוכרת את הביטוי 'ציונים כלליים' בהטיות מגוונות בשיחות בין הוריי. אבי, שכל ימיו הסתובב עם מכנסי חאקי, החל פתאום ללבוש מכנסיים של אדונים לישיבות ההנהלה. שיא-השיאים היה כשהוא הופיע יום אחד בבית עם עניבה שקנה מדוכן בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.

זו הייתה עניבת בד סינטתי מבריק, במשבצות אפור-בורדו נוראיות. למעשה, היא הייתה רק חצי עניבה – חזית של עניבה מהודקת בסרט גומי שהוסתר מתחת לצווארון. העניבות הבאות שנקנו היו שלמות. אבל אבי מעולם לא הצליח לקשור אותן בעצמו. גיסי, מיכה, שכבר היה עורך דין, תלה לו מדי פעם כמה עניבות קשורות בארון, ואבי למד להדק או לרופף אותן מבלי לפרום את הקשר.

עם חוויית ילדות שכזו, לא היה לי קשה לזהות את המודל הניאו-ליברלי כשהוא הופיע. הייתי אז חברת הנהלת משרד התעשייה והמסחר, ומאוחר יותר חברת מערכת גלובס. הבנתי שצריך לפעמים ללבוש חליפות עסקים כדי לא להיות יוצאת דופן במפגשים שבהם השתתפתי.

שנות השמונים, שנות פריצתו הרשמית של המודל הניאו-ליברלי, היו שנות 'חליפת הכוח' או  power suit במקור האנגלי. חליפה גברית בעלת כריות כתפיים עצמתיות ששיוו ללובשותיהן מראה של מתאבק ללא-חת. בוויקיפדיה האנגלית מודגשת נוקשותה המחמירה של החליפה הזו.

ביני לבין חברותיי, קראנו לתלבושת הכוח חליפת מרגרט תאצ'ר. ואכן, השנים 1979 עד 1990 היו עידן גברת הברזל, גברת תלתלי הפלדה של הממלכה הבריטית. היא ורונלד רייגן, נשיא ארה"ב, נחשבים להוריו מולידיו של המודל הניאו-ליברלי.

היום, בשחזור לאחור, אני מבחינה בהבדל החד בין סגנונו המהוגן של המודל הליברלי, לסגנונו הכוחני של המודל הניאו-ליברלי בעסקים ובאופנה: ההבדל בין קוד של סוחרים ובעלי מלאכה גאים בהישגיהם החומריים, ובהגינותם, לבין קוד של טייקונים שלא תמיד ששים להציג לראווה את מה שהשיגו, ולא תמיד מתפארים בהגינותם. זה, בניסוח תמציתי, ההבדל בין מעמד מוגדר של בורגנים מכבדי 'כללים' מוגדרים, לאוסף מתחלף של מתעשרים חובבי כללים פחות מוגדרים.

במהלך שנת 2000, גלשה בורסת נאסד"ק לתחתית. נאסד"ק היא בורסה חדשנית שהוקמה כדי לרופף את הכללים. והיא אכן  הצליחה במשימתה לנפח את בועת ההיי-טק. נפילת נאסד"ק פתחה שני עשורים של משבר פיננסי וכלכלי שטרם נגמר. היא פתחה גם עידן של הסתכלות חדשה על כלכלה וחברה.

צעיריו המוכשרים של הדור בשלבו המתקדם של המשבר כבר לא חולמים על קריירת בורסה או בנקאות. הם שואפים לעמדת מנהיגות פוליטית או מקצועית. מה שהחל כטפטוף, הפך לזרם עצמתי במחאה החברתית. ולמרות שהמחאה אולי נדחקה קצת הצידה, היא פתחה תהליך דמוקרטי שלא יעצור עד שיחזיר את השמאל-מרכז לראשות הממשלה.

ומה ששיכנע אותי מעבר לכל ספק בהתקרבות הסוציאל-דמוקרטיה למוקד תשומת לבו של הציבור, הוא המהפך האופנתי שחל אצל נשות הקריירה. לא עוד 'חליפות כוח'. חולצה וחצאית פשוטות, לפעמים אפילו שמלה פרחונית מתנפנפת.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***