בפרבר שלי כל התנועה מתנקזת למעגל של ארבע יציאות. בפרבר שלי נתקעים בפקק נורא בין שבע וחצי לשמונה כל בוקר. קמו פרנסי היישוב והציבו במקום שוטרים מתנדבים.

שוטר ראשון, צעיר ולא מנוסה, הצליח להאריך את שיירת המכוניות הממתינות במאה מטר לפחות. הוא כבר לא שם למיטב ידיעתי. שוטר שני, מבוגר ומנוסה, יודע איך לטפל  בשיירות. הוא רוב הזמן יושב על אבני הכיכר ומסתכל מסביב. כשצריך, הוא קם ומשחרר את המסלול שנתקע.

מה מבדיל בין שני המתנדבים? אולי עודף הנלהבות אצל הצעיר, ואשלייתו העצמית שהוא מסוגל לתקן כל דבר. אולי הפער ביידע המצטבר. ואולי אותו גורם חמקמק, 'ניסיון מקצועי', מין אינטגרציה תת-הכרתית שמתרחשת עם השנים והופכת לתגובה נטולת מאמץ כ-אילו.

האם פרנסי היישוב חזו מראש את השוני בתפקוד בין השניים? כן, במידה מסויימת, צעיר וזקן לא מתנהגים באופן זהה. עם זאת, כל שוטר והסיפור שלו. סיפור הקפה שהוא שתה בבוקר. חיוכה של אשתו לפני שהוא יצא לענייניו.

נחשוב לרגע על תסריט, שלא יקרה: נהג מתוחכם עקף את כולם ומצא את עצמו על הכיכר. ריצוף האבן היפה נפגע. שיקום נזקי התאונה יעלה למועצה המקומית הרבה כסף. הוא יאריך את הפקקים בימי ביצועו. ומי יודע, אולי בעקבותיו ייזום ראש האופוזיציה ביישוב  הצבעת אי-אמון. התנדבותו של השוטר תופסק מטעמי חיסכון. ראש המועצה יוחלף.

וכאן אני חוזרת לכלכלה הפוליטית החביבה עליי. השוטרים האלה, גם אם הם מתנדבים, הם דוגמא להתערבות ממשלה במרחב לכאורה חופשי. מרחב שבו משאיות ורכבים זעירים, נהגים שומרי חוק ונהגים מתוחכמים מממשים את החופש הקדוש שלהם להתערבב. במצב של חופש נהדר כזה, האם המסקנה המתבקשת מכל תאונה היא מהפך? ביטול התנדבות השוטרים, החלפת ראש המועצה?

זה, בעצם, המצב הבסיסי בישראל מאז ראשית שנות השבעים. על כן, אני מדגישה  תמיד את האקראיות  שבכלכלה. לא פעם מתכוונים לדבר אחד ומקבלים משהו אחר. כמה מהקוראים מוצאים בהדגשה הזו כוונה נסתרת לנקות את הפוליטיקאים והכלכלנים שפעלו בזמן ה'תאונות'. בעוד שאני מתכוונת בדיוק לדבר ההפוך: להזהיר בפני מהפכים. מעצביהם אף פעם לא יכולים לחזות בדיוק מה הם יביאו.

אבהיר את הטיעון שלעיל בסיפורו של מהפך משנה בתוך המהפך הניאו-ליברלי – סיפור המעבר לממשלה קטנה. 'ממשלה קטנה'  היא ממשלה הגובה מס נמוך וממזערת את הוצאותיה ביחס לכלל התוצר. סביר להאמין שבתסריט שגרתי של התכנסות אליה, פונה ראש הממשלה לכלכלניו ומבקש מהם להוריד את שיעור מס ההכנסה השולי. מס הכנסה גבוה, הוא מנמק, מדכא את המוטיבציה לעבוד. כלכלן הגון יאמר לו במקרה כזה שאין הוכחה נחרצת לנזקם של מסים גבוהים. כלכלן הגון יניח בפניו את טבלת שיעור מס ההכנסה השולי המירבי בארה"ב. הוא יראה לו שעד לכניסת רייגן לנשיאות ב-1981 היה שיעור המס המירבי 70%. לאחר הפחתה מהירה, הוא הגיע ל-38.5% ב-1987. האם השינוי הזה הוביל לשגשוג כלכלי, או שדווקא הוא שפתח את 'עשורי הצמיחה האבודה'? כלכלן הגון יצביע בפני הנשיא על פערי המס הניכרים בין מדינות. כלכלן הגון יחדד בפניו את תוצאת הפחתת המס – קיצוץ בלתי נמנע בהוצאות הממשלה על חינוך, בריאות, תחבורה וכל השאר.

אבל לא כל הכלכלנים אוהבים לעבוד. כמה מהם מעדיפים לשבת בשקט  עם הפיצוחים מול הטלוויזיה בערב, מבלי לחשוב: שוב עיצבנתי אותו? רוב הפוליטיקאים לא מתים לנבור בנתונים, מה גם שהמסקנה מהם לא תמיד היא חד-משמעית. כמה מהפוליטיקאים (לא אלה שאנחנו מכירים) קיבלו תרומה מבעל הון המעוניין בהורדת מס. הם יודעים שהוא ימצא את הדרך להזכיר להם את מה שהם כבר שכחו.

השאלה המעניינת, איפוא, אינה הכרזתו של האידיאולוג או הפוליטיקאי בשנת 1970 על היעד שלו. המסר הנגזר ממנה כבר עוכל אצל כולם. השאלה המרתקת בעיניי היא איזה פנים לבשה ההכרזה היפה במציאות, ואיך זה קרה. לשאלה הזו אף פעם אין תשובה חד-משמעית. ***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***