המהפך, ממשלה קטנה, תיאוריה ותירוצים

ממשלה קטנה כפזמון חוזר. ממשלה קטנה כהתחלה ותמצית של המהפך הניאו-ליברלי. ישנם עוד פרטים חשובים מלבדה, אבל אין פרט בתהליך הכלכלי המתרחש במדינת ישראל מאז שנות השבעים, שאינו קשור אליה.

כי מה יותר דרמטי מכיווץ משקלה של ההוצאה הציבורית בתוצר מ-80% בשנת 1975 ל-39% בשנת 2014. זו לא רק עצמתו הכספית היחסית של המגזר הציבורי במימון חינוך, בריאות או תחבורה שנחתכה למחצית ממה שהייתה. זו גם יכולתו של אותו מגזר ואפילו מוכנותו לנהל את השיח הדמוקרטי המתבקש עם הציבור סביב כל החלטה כלכלית. יכולת שנגוזה עם כיווץ ההוצאה הציבורית, וההחלשה הניכרת של יחידות המטה בממשלה שנלוותה אליה.

ומכיוון אחר, הניסיון להסביר את הקו המחשבתי העומד מאחורי הקטנת חלקה של הממשלה בכלכלה ממחיש את הקושי בניתוח תהליכים כלכליים-חברתיים. ובמיוחד, את הקושי לענות על השאלה המנקרת במוחו של כל מי שמסתכל לאחור: המהפך הניאו-ליברלי, כמה הוא היה מכוון להיות 'מהפך ניאו-ליברלי'?

לכאורה, ברור שמלכתחילה עמד ברקע איזשהו דגם רעיוני. המחשה לכך ניתן למצוא באחידות הדפוסים המבניים בכלכלה שלאחר המהפך ברוב המדינות המתועשות. אך מי שמכיר את המהפך מבפנים, ממוקדי קבלת ההחלטות, זוכר את הויכוחים שהיו על כל צעד, ועומד משתאה לנוכח אחידות התוצאה הסופית.

חשוב להבין כי הפרקטיקה של כיווץ הוצאת הממשלה לא הונהגה במיוחד לכבוד מה שאנחנו מכנים המהפך. הוצאת הממשלה בישראל כווצה בראשית שנות החמישים כשהמשק נקלע לפרץ של אינפלציה ומחסור במטבע זר. היא כווצה שוב בשנים 1974 עד 1976, בתגובה לעליית מדרגה באינפלציה. כך שכיווץ הוצאת הממשלה בתוכנית הייצוב של 1985 יכול להתפרש כאחד מאותם צעדים שגרתיים לשמירת האיזון בין ביקוש להיצע במשק. צעד כה שגרתי, עד שיורם בן-פורת בספרו 'המשק הישראלי חבלי צמיחה' שם את כל הצעדים מהסוג הזה בחבילה אחת, תחת השם 'מדיניות סע-עצור'.

ובכל זאת, בדיון שהתנהל בשנות השמונים לקראת תוכנית הייצוב, ניסו שוב ושוב להבין מה הוצאת הממשלה עושה לכלכלה. ערוץ אחד בדיון קשר בין הוצאת הממשלה לאינפלציה (או דפלציה). ערוץ שני שם את הדגש על הקשר בין הוצאת הממשלה לגירעון מאזן התשלומים – הפער הנגזר בעיקר מההפרש בין ייצוא המשק ליבואו. הגדלת הוצאת הממשלה, כך נטען באותו ערוץ, מתגלמת להוצאות אחרות בתוך המדינה, ומגדילה את הביקוש המקומי על חשבון המכירות לייצוא.

שני הערוצים שלעיל טופחו במקביל על ידי בנק ישראל, ומסקנתם הנחרצת בשנות השמונים הייתה לקצץ את הוצאת הממשלה. מסקנה זו אומצה גם על ידי האוצר. ערוץ נוסף להבנת השפעתה של הוצאת הממשלה קצת נזנח באווירת החירום שהשתררה עם זינוק קצב האינפלציה למאות אחוזים בשנה. זה הערוץ המחבר בין הוצאת ממשלה לצמיחה. הוצאת הממשלה – ולא חשוב אם היא מופנית לתשלום משכורות או קצבאות, לרכישת ציוד צבאי מייצור מקומי או לבניית שיכונים – עשויה גם להתגלגל לצריכה והשקעה מוגברת, ובסופו של דבר לעידוד הצמיחה.

לנו, במשרד התעשייה והמסחר, היה יחס מיוחד לצמיחה, ובעיקר לצמיחת התעשייה. די מהר לאחר תוכנית הייצוב, שמנו לב להאטה שהתחילה בתעשייה, עד לנפילה ניכרת בייצור התעשייתי ובמספר השכירים בתעשייה בשנים 1988, 1989. במקביל, הואט גם הגידול בתמ"ג בשנים 1988 ו-1989. הוא התחדש עם גל העלייה ב-1990. זו הייתה ראשית המשבר הגדול, הנמשך עד היום במגזר היצרני – תעשייה, חקלאות, תיירות. זו הייתה ראשית המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים ופיננסים – כלכלה ניאו-ליברלית באופיה.

במאמר 'ריסון השוק המקומי כאמצעי להגברת הייצוא' שכתבתי אז (רבעון מס. 132, יולי 1987) טענתי כי כיווץ הוצאת הממשלה לא יתרום להגדלה מקבילה בייצוא התעשייתי, אלא בעיקר יבלום את הצמיחה בתעשייה. זאת משום שרוב הייצוא התעשייתי נובע מ'מפעלי ייצוא' – מפעלים שייצורם מותאם לשווקים הזרים, והיקף תפוקתם במוצרי הייצוא עולה פי כמה על על קיבולת השוק המקומי. או במילותיו של המאמר: "לא ניתן לסמוך על ריסון מתמשך כמכשיר להרחבת ייצוא. תחום פעולתו מוגבל במידה רבה על ידי גורמים מבניים: ריכוזיותו של סקטור הייצוא, ואי-תחליפיות בין מוצרים ותהליכי ייצור המיועדים לייצוא לאלה המיועדים לשוק המקומי".

בדיעבד, אפשר להיווכח בהשלכותיו של כיווץ הממשלה על התעשייה. חלקם של עובדי התעשייה מסך המועסקים במשק, שהיה כרבע לפני תוכנית הייצוב, התכווץ לכ-12% ב-2014. זה לא רק כיווץ התמיכות לתעשייה שתרם לכיווץ חלקה בפעילות המשקי. אלא גם ואולי בעיקר כיווץ תשומת הלב הממשלתית, כיווץ הצוות המקצועי הנותן את דעתו על התעשייה. תהליך דומה התרחש בחקלאות ובתיירות.

כשאני מנסה לשחזר, ברור לי עכשיו יותר מדוע טענו שכיווץ הממשלה יעודד את הייצוא. להוגי הקיצוץ התקציבי היה חשוב לשכנע שהוא לא יפגע בצמיחה, רק יסיט אותה משוק מקומי לייצוא. אבל כנראה שמעורבות הממשלה בכל זאת לעתים מועילה, וצמצומה לעתים מזיק. האם מרסני השוק המקומי בתוכנית הייצוב ראו לנגד עיניהם את המהפך הניאו-ליברלי במלוא הדרו? נדמה לי שלא, נדמה לי שהם התכוונו למשהו צנוע יותר. אך להיסטוריה הומור משלה, יצא מה שיצא.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

13 מחשבות על “המהפך, ממשלה קטנה, תיאוריה ותירוצים

  1. אולי להסטוריה יש "הומור משלה",אבל להפרטות הניאו-ליבראליות יש "הומור" אכזרי במיוחד ששלח מאות אלפי שכירים ,אם לא מיליונים להיות קבצנים עובדי קבלן עבור הטייקונים.

  2. מיכאל,

    באמת, המאמר כאן לגמרי ער למה שאתה אומר. הוא רק מנסה להבין, הכי טוב שאפשר, מה בעצם קרה. אולי זה יעזור לתקן.

  3. הוצאת הממשלה בישראל כווצה בראשית שנות החמישים כשהמשק נקלע לפרץ של אינפלציה ומחסור במטבע זר. היא כווצה שוב בשנים 1974 עד 1976, what about the 60ies mitun?

  4. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות כדי לתקן את פשע ההפרטה היזום על ידי המשטר שהפך אותנו לקורבנות הפרטה,עם עבר אבל ללא כל עתיד,זה להציף את הנושא של הפיצוי הממשלתי לכל קורבנות ההפרטה שעברו השמדה כלכלית ברברית.כן הגיע הזמן לדבר על אחריותה הכלגלית והמוסרית של הממשלה לקורבנות ההפרטה!!!.

  5. תמר, כמו בכל תהליך מדיניות, יש רמות שונות של הבנת התהליך. יש את האנשים הקטנים שמסתכלים על ההווה, או לכל היותר שנה-שנתיים קדימה. יש את דרגי הביניים שמבינים כמה שנים קדימה. אבל גם יש מנהיגים בכירים שיודעים טוב מאוד לאן הם מנווטים. רייגן, תאצ'ר, מילטון פרידמן, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואחרים. הם לא ידעו מה בדיוק יצליח להם ומה פחות, אבל לדעתי הם בהחלט כיוונו ל"מהפך ניאו-ליברלי במלוא הדרו".

  6. לרשימה של סער צריך להוסיף – בהקשר ישראל 1985 –
    את סטנלי פישר בתפקידו אז
    ואת פרופ' מיכאל ברונו (שמונה לנגיד בנק ישראל בעקבות תכנית הייצוב).
    לעומתם בנימין נתניהו לא היה שותף בתכנית הייצוב, הוא היה שגריר ישראל באו"ם בזמן שהונחתה עלינו. לימים בא אל המוכן והוסיף הרבה משלו להכוונת ישראל אל הוייה של קפיטליזם פיננסי (ואל "אין דבר כזה חברה, יש רק פרטים ומשקי בית").

  7. פינגבק: עבודה שחורה » המהפך, ממשלה קטנה, תיאוריה ותירוצים

  8. סער,

    תודה על תגובתך, היא עוזרת לי לחדד (גם לעצמי) את מה שאני אומרת כאן.

    ברור שאלה שיזמו את התהליך בישראל ידעו מהו הכיוון שאליו הם הולכים – הכיוון הליברלי. מה זה ליברלי? חופש בשווקים. האם יש מודל ליברלי אחד? ואיך פתאום אנחנו נמצאים במודל הניאו-ליברלי , שהוא לא המודל הליברלי הקלאסי? זה הדבר שאני מדברת עליו: ההבדל בין כיוון כללי למיקום מדוייק.

    בטקסט שלעיל הצבעתי על הדימיון המבני בין המשקים שהלכו באותו כיוון. אבל המבנה הוא רק התחלת הסיפור, והצד הפחות מעניין שלו כי הוא מובן מאליו. הצד שאני מנסה לתאר הוא בדיוק אותם פרטים ומנגנונים שהביאו אותנו למיקום המדוייק שבו אנו נמצאים. מיקום שלחלוטין לא היה ידוע לאף אחד מלכתחילה.

    ולעניין דרגות ההבנה, כאן אני חולקת עליך לגמרי: תאצ'ר ובמיוחד רייגן לא היו בדיוק אינטלקטואלים דגולים. כמו הרבה פוליטיקאים, היה להם חזון מסויים ואינסטינקטים טובים. רוב הפוליטיקאים שאני מכירה לא מבינים היטב את מצבה הכלכלי-חברתי של ישראל. לכן גם כשרוצים לתקן דברים מסויימים עכשיו, לא מפגינים בינתיים הצלחה מרשימה. מבחינה זו, לכלכלנים יש יתרון מסויים בהבנת מנגנוני הפעולה. לאנשי רוח יש את הרגישות שלפעמים עוזרת להם לראות דברים מראש. הפוליטיקאים (להוציא כמה יוצאים מהכלל) הם האחרונים בהיררכיה של הבנת תהליכים.

  9. לקסי,

    ובדומה למה שהשבתי לסער. אין ספק שכל אחד מהאישים שאתה מונה כאן תרם את תרומתו לקידומה של ישראל לכיוון המודל הניאו-ליברלי. טענתי היא יותר מורכבת מזה: היא אומרת שכל אחד מהם התכוון לקדם איזה משהו משלו בכיוון, הוא לא ידע בדיוק לאן הדברים יובילו ולעתים קרובות הוא, ואחרים שפעלו איתו, יצאו מאד מופתעים מהמקום שאליו הגיעו הדברים בסופו של דבר.

    נתניהו במיוחד הוא דוגמא טובה. אין ספק שבגדול הוא חותר לכיוון אחד. אבל לא פעם אתה רואה אותו מנסה לתקן דברים שמפתיעים אותו: תופעות בכלכלה, בפוליטיקה ובתקשורת שהוא לא צפה, ולא עובדות לטובתו, למרות שהוא כיוון למשהו שם בסביבה.

  10. גודלה של ממשלה במשק היא סוגייה לא פתורה, וספק אם יש לנו עדיין את הכלים להתמודד עם סוגייה מסוג זה. בדבר אחד (לדעתי) צודקים הדוגלים בצימצום הממשלה במשק: צורת קבלת ההחלטות בהפעלת המשק. החלטות כלכליות של פקידים הן מוטות אינטרסים ואילו החלטות של יזמים (קואפרטיבים, חברות ופרטים) הם בדרך כלל לעניין, לכן הן יותר אפקטיביות.

    המטרה היא ליצור חברות ציבוריות שהמחליטים בהם "מחליטים לעניין", הצרה שבישראל מינוי 'המחליטים' בחברות ציבוריות הןא פוליטי ולכן ההחלטותיהם בדרך כלל פגומות.

    רק מינוי 'מנהלים' לעניין – יבטיח החלטות לעניין.

  11. בן,

    והשאלה היא כמובן מה זה 'מנהלים לעניין' – אם יכולה להיות הסכמה על דבר כזה. וגם , ממתי יזמים פרטיים הם נטולי אינטרסים? כלומר, הדיון לא נגמר כאן.

  12. 'לעניין' בענייני כלכלה (מבחינתי) היא נקודת מבט של פיריון, יעילות ורווח לאירגון היוצר מוצר או שירות כלשהוא ואשר בגינו נידרשים המנהלים אותו לקבל החלטות. זה יכול להיות אירגון של משפחה וקבוצה, קיבוץ או קהילה, חברה בע"מ או קואופרטיב, חברה ממשלתית או ממשלה. על זה נאמר "לכסף אין טעם וריח".

    בוודאי ובוודאי שיזמים הם בעלי אינטרסים, בחברה מתוקנת (כפי שאני מדמה: חברה דמוקרטית-חברתית [סוציאל-דמוקרטיה] בה החוק והצדק שולטים ולא הפרוטקציה והקומבינה) יכולתם של היזמים לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם תוגבל בעוצמתם.

    דוגמה (אחת מרבות) בחברה לה אני שואף חרפת הלוביסטיקה בכנסת, כולל ברשות ודין תעלם מהעולם. כי על כל גרוש שמשיגה עמותה למיסכנים משיג היזם שקל. שלא לדבר על חקיקה מוטת-'יזמות' במיסים, פיקוח ושאר מתנות שהמחוקקים דואגים לתומכיהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s