נורת אזהרה ראשונה הבהבה כבר ב-1970, כשהאינפלציה קפצה לשיעור שנתי של 10%. ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגיע שיעורה השנתי ל-56%, וב-1979, הוא נגע ב-111%. היה ברור שמוכרחים לפעול.
יחד עם זינוק האינפלציה, הזדקר לעין גירעונה הדו-ספרתי של הממשלה – שיעורו מהתמ"ג נע לאורך התקופה בין 10% ל-20%. הוצאת ממשלה העולה בהרבה על הכנסתה היא אחד ממקורות הזנתה העיקריים של האינפלציה. זה לא אומר שהיא הגורם האחד או היחיד להתפרצותה, זה אומר שהיא אחד מספקי הכוח הראשיים שלה. מחירים עולים תובעים היקף תשלומים עולה כל העת כדי שהפעילות במשק לא תצנח. הזרמת ממשלה מוגדלת עונה על התביעה הזאת, ומסייעת לשימור האינפלציה.
על כן, כבר בראשית שנות השבעים ניסו לקצץ בהוצאת הממשלה, כדי לכווץ את הגירעון. שאלה טובה היא מדוע פעלו בעיקר דרך הקטנת ההוצאה, ולא דרך הגדלת הכנסת הממשלה שרובה נובעת מתקבולי מס.
תשובה עיקרית היא כי ההוצאה באמת זינקה בפראות לאחר מלחמת ששת הימים, ועוד לאחר מלחמת יום הכיפורים. זינקו בעיקר החלק הביטחוני שלה וקצבאות הביטוח הלאומי. שיעור ההוצאה הציבורית מהתמ"ג שעמד על 34% בשנת 1966, הגיע ל-59% בשנת 1972, ולשיא כל הזמנים – 80% בשנת 1975. כיום הוא עומד על 39%.
תשובה אחרת היא ההטייה הניאו-ליברלית שהחלה אז להסתמן. עובדה היא כי חלק ההכנסות ממס בתמ"ג הגיע לשיאו (48%) בשנת 1976. מאז הוא ירד בעקביות עד ל30% בשנת 2014. ירידתו אמנם אינה דרמטית, היא פחותה מזו של חלק ההוצאה בתוצר. אך ניתן להבחין בטביעת אצבעו של המודל הניאו-ליברלי, שאינו אוהב 'נטל מס' כבד.
כשאני מנסה לשחזר לאחור, אני כמעט בטוחה שהמושג 'ממשלה גדולה' לא הוזכר כלל בשנות השבעים והשמונים. איש לא דיבר אז על חלקה של הוצאת הממשלה בתוצר או על מידת מרכזיותה של הממשלה בכלכלה. כיווץ ההוצאה הוצג כאמצעי לכיווץ הגירעון ולהחזקתו בשליטה. גם יעד זה לא הושג בהתחלה, אלא רק בתוכנית ייצוב המשק של 1985. מאז והלאה, שיעור גירעון הממשלה בישראל אינו עולה על 5% מהתמ"ג.
על ממשלה קטנה לא דיברו, אבל ההתכוונות להוצאה ממשלתית קטנה נותרה מאז בעינה במדיניות הכלכלית ובשיח הציבורי. זאת, מבלי שתובא לה הנמקה מקצועית רצינית. מטעמי גירעון, כשלעצמו, אפשר לאזן את התקציב בעזרת העלאת הכנסות הממשלה. אבל מאז אמצע שנות השבעים, דווקא הורידו את המסים.
די במקביל לתוכנית יצוב המשק שלנו, צצו תוכניות דומות בדרום-אמריקה, במזרח אירופה, ובמקומות אחרים. בעקבות אותם מאמצי ייצוב, ניסח הממסד הכלכלי בארה"ב כללי התנהגות תקינה למשקים. ב-1989, רוכזו אותם כללים תחת גג אחד, וניתן להם שמם – 'הקונסנסוס הוושינגטוני'. סעיפי הקונסנסוס כתובים בכל מקום באופן קצת אחר. אבל תמיד ניתן למצוא ביניהם את הקריאה לשיעור מס נמוך. זו אינה קריאה ישירה להקטנת הוצאות הממשלה, זו קריאה להורדת שיעור המס והרחבת בסיסו.
הרחבת בסיס המס היא אכן שאיפה נאצלה, מסוג השאיפות הנאצלות שמשום-מה קצת מתקשים להגשים. וכך, בסופו של דבר, נותרנו עם גביית מס הולכת וקטנה, ועם הכורח הנובע ממנה להקטין את הוצאת הממשלה. ממשלה קטנה, אין לה ברירה אלא לסגור את יחידות המטה שלה 'מטעמי חיסכון'. באין יחידות מטה אין תכנון, אין מעקב פרטני, גם הרגולציה נגוזה.
כל זה נעשה במעטה של 'צעדים אופרטיביים' – הגירסה היעילה יותר לניהול ממשלה. גירסה נטולת בירבור, נטולת דיבור מיותר, נטולת ניסיון להבין את הקשר בין יעדים לאמצעים, נטולת אמביציה להיגיון או לצדק חברתי. הגירסה הזו היא הגירסה השלטת בניהול הכלכלי של מדינת ישראל, מהמהפך הפוליטי של 1977, ובייתר שאת מ-1985.
הראשון שביטא את השיטה הזו במילים, היה בנימין נתניהו שהוא אדם של רעיונות. הוא הראשון מבין הפוליטיקאים של הליכוד שאמר בגלוי (אמנם לא בדיוק במילים האלה, אבל זו רוח דבריו בהזדמנויות שונות): "אנחנו אוהבים ממשלה קטנה… ממשלה גדולה היא 'האיש השמן' היושב על גבו של הציבור הרזה".
השחזתו של נתניהו, בקיצוניותה, חושפת לציבור את הפן האידיאולוגי של הורדת המסים וכיווץ ההוצאה. והסיפור שאני מספרת כאן מנסה לעזור לעוד כמה אנשים לראות כיצד אידיאולוגיה-נטו הצליחה לחלחל כאמת מקצועית שאין-בלתה בחסות הטראומה של אינפלציית שנות השבעים והשמונים. ***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תודה על הרשומה, הרחבה מסויימת של בסיס המס בכל זאת הושגה באמצעות הטלת מס ערך מוסף… זהו מס שאין מנוס ממנו, גם למי שאין לו הכנסה כלל, שכן כדי לא לשלם אותו על האדם להפסיק לצרוך חשמל, לחם, מרגרינה תחבורה ציבורית ולאחרונה גם מים.
אהבתיאהבתי
ערן,
כן, אבל זו ברובה הרחבת בסיס לא לכיוונם של האנשים הנכונים. זו הרחבת בסיס דווקא לאותה מחצית מהנישומים הפטורה ממס הכנסה בגלל הכנסתה הנמוכה. ושוב, כיוון שהיא לא מיושמת בכיוון שעליו מצהירים – אותם מתחמקים ממס עתירי הכנסה לא מאותרים כאן.
אהבתיאהבתי
מדוע פעלו בעיקר דרך הקטנת ההוצאה? התשובה היא ספיר! he was sure that he understand economy but he didnt.
אהבתיאהבתי
nachuim,
נדמה לי שהתבלבת, רצית לכתוב ארליך, הורוביץ, ארידור, כהן-אורגד, מודעי, נסים… ויצא לך ספיר.
לא נורא ספיר היה ממפא"י זו שהפריעה לבגין להקים את המדינה ולציונים הכלליים לפתח כאן כלכלה.
לא נורא, ההיסטוריה נכתבת כל הזמן לפי האידיאולוגיה של כותביה.
ציטוט אחד שאני זוכר מפי שר-האוצר נושה מסים (אופס… משה נסים): "רוב הכנסתו של אדם בכיסו" זה כדי שלא נתבלבל בשמו כאמור.
לפניו היה ארליך: "ממשלה קשה כלפי חוץ ורכה כלפי פנים"
אהבתיאהבתי
וכך אנו רואים עוד מקרה של "דוקטרינת ההלם".
אהבתיאהבתי
בהחלט כן. אם כי לתוכנית ייצוב המשק היה גם מרכיב 'רך' של תיאום והסכמה. ספרו המעניין מאד של מיכאל ברונו על התוכנית נקרא:
Crisis Stabilization and Economic Reform
Therapy by Consensus
ממשיכי הקו, ובמיוחד נתניהו, הגבירו את הנטייה לרפורמציה ולהלם.
אהבתיאהבתי
תמר, תודה על תשובתך.
לזה התכוונתי – הרחבת בסיס המס בוצעה באופן רגרסיבי. כשהיתה אפשרות להחריב את בסיס המס, כלומר להקטין אותו, אבל העיקר – לבצע שינוי רגרסיבי – גם זה נעשה… אני מתכוון לביטול המס על ירושות.
אבל נכון – הויכוח על המס התחיל בראשית שנות השבעים, ואפילו לפני כן. ביקורת על מדיניות המס שהציע חיים בן שחר הופיעה בעיתון דבר כבר ב- 1970.
ולקינוח חידה: מי היו האחרונים שביצעו שינוי פרוגרסיבי של המיסוי (=> הקטינו את המס העקיף)? לפותרים נכונה תישלח הזמנה למשקה ביתי בפריפריה.
אהבתיאהבתי
מאמר חשוב!!
הפצנו בדף "רגעים היסטוריים" בפייסבוק , לאלפי מתעניינים
http://www.historicalmoments2.com/
עמי סלנט
אהבתיאהבתי
הנה כתובת "דף רגעים היסטוריים" בפייסבוק
https://www.facebook.com/historicalmoments2?fref=nf
אהבתיאהבתי
תמר שלום. אני מתפלא שלא עשיתי זאת קודם אבל יש לי תרוצים טובים. זו בכל אופן הזדמנות בלתי רגילה לשאול אותך מה דעתך על תיאוריית הכלכלה-הכפולה-כמזינה-לחצים-אינפלציוניים של אסתר אלכסנדר. יש לי הרגשה שלך אני לא צריך להסביר את התיאוריה. בכל אופן לשאר המאזינים (שניים זה כבר 'מאזינים'…) אזכיר כי אסתר אלכסנדר הסבירה את התופעה 'המשונה' כביכול של אינפלציה ומיתון (סטגפלציה) כנובעת מחלוקת בלתי שוויונית של ההכנסה. במציאות בה יש שכבה קטנה של כמה עשרות אלפי אזרחים החיים מהכנסות אסטרונומיות ויוצרים לעצמם כלכלת מותרות הבנויה מעצם מהותה על מחירים חסרי שחר למוצרים מיותרים (במו עיני ראיתי בחנות בכיכר המדינה שמלה הנמכרת ב-40 אלף שקל. הרי אין בשמלה הזו יותר מאשר 20 אגורות חומר ואולי, בהגזמה, 1 שקל של עבודה ואולי, בהגזמה פראית, עוד 45 אגורות של תקורה, כולל מסים, ארנונה וכן הלאה), פעולת הממשלה להקטנת הוצאותיה פועלת כבומרנג. היא מחלישה את הכלכלה השנייה, מקטינה את ההכנסה הפנויה של רוב האנשים, הנזקקים להלוואות עליהם הם משלמים רבית שהיא אחד המקורות להכנסתם של אנשי המותרות (הרי מאיפה הם ישלמו 40 אלף שקל על שמלה? מעבודה?? לא. מרווחי הון), וחוזר חלילה. מדי פעם – כך הסבירה אלכסנדר – על המדינה לעשות GO ולהרחיב אבל במוקדם או במאוחר יבוא STOP, וחוזר חלילה. בקיצור תמר, בתור אחת שבאמת מבינה (בשונה ממני ולא חלילה מאלכסנדר) אשמח לדעתך. כל טוב ותודה.
אהבתיאהבתי
אודי,
אני מקבלת את תיאוריית הכלכלה הכפולה של אלכסנדר. אני מעריכה ואוהבת אותה ואת כתיבתה ואת כל מה שעשתה לטיפוח הסתכלות אחרת על הכלכלה בישראל, בתקופה שבה כל מי שצייץ מחוץ לפזמון הכללי סיכן את חייו המקצועיים.
עם זאת, תרשה לי לומר דבר אחד והוא כללי, ונדמה לי שהוא משתלב היטב גם עם האופן שבו אתה רואה את הדברים. ההסתכלות על אינפלציה בכלכלה יכולה להיות מאד צרה (שתי נוסחאות של בית מרקחת והכל ברור, כן?), ויכולה להיות רחבה ועמוקה כים. אתה בתור היסטוריון בוודאי מבין את זה היטב. לתפישתי, אינפלציה היא אחד מהסימפטומים של קריסה פוליטית וחברתית. קריסה כזו מתבטאת גם בהתחלקות ההכנסות. ועכשיו, המסלול בה כל זה מתנהל אינו אחד. ישנם, לדעתי, אינספור מסלולים כאלה. יש גם השפעה חוזרת מצד האינפלציה על התהליכים הפוליטיים והכלכליים (ראה גרמניה בין שתי המלחמות). התיאורייה של אסתר אלכסנדר היא היבט מעניין וחשוב בתוך זה.
אהבתיאהבתי
עמי,
תודה על השיתוף. לכבוד הוא לי. באמת.
אהבתיאהבתי