אלפיים זוגות מידה 38 וכחלון בסוגריים

לא הייתי מצליחה לחדד בעצמי את ההבדל בין התכנון הכלכלי שבו התנסיתי במשרד התעשייה והמסחר, לתכנון הכלכלי שהופעל בברית המועצות עד לפירוקה בשנת 1991. חברתי הטובה, גניה גורביץ', היא שעזרה לי במשימה.

את שיטת התכנון הסובייטי היא סיכמה באלה המילים: ביקרנו במפעלי תעשייה, למדנו את היכולות שלהם, והודענו לכל אחד מהם מה הוא אמור לייצר בשנה הבאה: אלפיים זוגות נעליים לבנות מידה 38, למשל. למה לבן? למה 38? ככה.

גניה עלתה לארץ בשנות השבעים של המאה שעברה. היא החזיקה בתואר דוקטור לכלכלה של אוניברסיטת מוסקבה משנות הארבעים. היו לה השכלה רחבה וניסיון מקצועי עשיר. תקופה ארוכה מחייה היא ניהלה אגף במכון התכנון המרכזי של רוסיה הלבנה.

לא משנה על מה היא דיברה – על התכנון בבריה"מ, על התכנון שלנו, על מצב הנשים במקצוע הכלכלה, על כלכלה בכלל – בסוף, תמיד צחקנו. ונדמה לי היום שכלכלן שאינו מסוגל לצחוק מכל הלב על עצמו ועל הכלכלה שלו, צריך להיות מורחק מכל תפקיד ממלכתי.

הפן הזה של הומור הוא שמפריד, בעיניי, בין הקצוות הפוליטיים לאמצע הסוציאל-דמוקרטי. בקצה האחד, של הסוציאליזם הטהור, בטוחים שדי לומר לאנשים שזה צו האומה, והם יהיו מאושרים עם נעליים לבנות לא-ממש-במידה-שלהם. בקצה השני, של השוק החופשי הטהור, משוכנעים שמשפט השוק הוא לא פחות מהתגלות אלוהית.

מרווח לקצת אנושיות והומור נותר רק בין הקצוות, בסוציאל-דמוקרטיה. זה המרווח שבו מותר לשחק בתכנון כלכלי מבלי להעמיד פנים שתוצאת המשחק היא התגלמות השלמות עליי אדמות, או אפילו שהיא התוצאה האפשרית הטובה ביותר.

אנושיותו של התכנון הכלכלי המפא"יניקי בישראל, משנות החמישים ועד למהפך הפוליטי של 1977 התבטאה בתקשורתיות שלו: חילופי דברים בין גופי המטה במדינה. חילופי דברים בינם לבין הדרג הפוליטי. בעידן פריחתה של שיטת מפא"י, עידן ספיר במשרד התעשייה והמסחר, צורף מבוא של השר לכל תוכנית, והקנה לה שקיפות ערכית ותוקף פוליטי.

לקראת הכנת תוכנית במשרד התעשייה והמסחר, נפגשנו עם החטיבות הענפיות במשרד – טקסטיל והלבשה, כימיה, אלקטרוניקה, ועוד. נסענו, בהמלצתן, למפעלי תעשייה שונים. דיברנו עם יחידות המטה במשרד: מרכז ההשקעות, המימון, המטה לסחר חוץ, ויחידות אחרות. דיברנו עם יחידות המטה במשרדי הממשלה האחרים. שיתפנו בהערכות שלנו את התאחדות התעשיינים, את איגוד לשכות המסחר, את ההסתדרות, את התעשייה הקיבוצית וגופים אחרים. על סמך כל אלה יכולנו להתוות את כיווני הצמיחה האפשריים בתעשייה, מהם גזרנו את המלצותינו לאופן התערבותה של הממשלה.

כשהגענו לשלב סיכומי התחשיבים והשיחות, כבר יכולנו לזהות היטב את המרכיב ההומוריסטי בפרוייקט. היכרנו את האינטרסים המגזריים והאישיים הטמונים בכל הערכה שנמסרה לנו: שאיפתם להיבחר מחדש של נושאי תפקידים, ייצר ההתבלטות של כלכלן זה או אחר, ההתעקשות להגיע-הבייתה-בשלום של מי שתמיד מגיע הבייתה בשלום, ועוד פריטים מהקומדיה האנושית.

את הכבוד לדמוקרטיה, ביטאנו במתן משקל הוגן ככל האפשר לשלל הדחפים. התוצאה הסופית, מיותר לומר, לא התקרבה אפילו לשלמות. אבל בחינת כל האפשרויות הכלכליות, העומדות בפני המשק בתקופה הקרובה, הובילה למדיניות כלכלית רצינית, שאינה גיבוב סתמי של אמצעים-תמריצים-מנועים כמקובל היום.

מהותו של התכנון הכלכלי התבררה לי יותר בימים האחרונים מקריאת ההסכם הקואליציוני שכחלון כפה – או חשב שהוא כופה, או העמיד פנים שהוא כופה – על הליכוד. סעיפי-סעיפים על הוזלת הדיור, על הורדת יוקר המחיה, על פיננסים, על יישום וועדת אלאלוף, ועוד כגון אלה. מי ערבל את הסלט הזה, תהיתי לעצמי? מה הוא יודע על יוקר המחיה, לפני שהוא נחשף למידע הפנימי בממשלה? את מי הוא מייצג?

זה ההבדל בין אופן ניהול הכלכלה הממשלתית היום לתכנון הכלכלי של פעם, סיכמתי את הגיגיי. בניהול הכלכלה הממשלתית עכשיו, כל אחד לעצמו דורש, ממליץ על צעדים, מקבל-את-שלו-או-שלא, צוחק או בוכה מבחוץ. בתכנון של פעם, צחקנו ובכינו יחד כל השותפים במהלך עבודה מתמשכת ויסודית.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

11 מחשבות על “אלפיים זוגות מידה 38 וכחלון בסוגריים

  1. שלום, שוב בלי משים זרקת לי את הכפפה: יש הבדל גדול בין התכנון הסובייטי (Gosplan) לבין תכנון כלכלי מערבי שבו התנסתה וקיימה בהצלחה ישראל עד 1977. התכנון הכלכלי גווע לאיטו עם עליית הליכוד לשלטון ובא לסופו עם הבחרו של בנימין נתניהו לרשות הממשלה. הליכוד ראה ורואה ב'תכנון כלכלי מערבי' סוג של בולשביזם, וכדרכו בקודש מקור ההשוואה היא עיוורון ובורות. מדוע האינטלקטואלים של הימין שותקים?

    מקור תוכנית-החומש הסובייטית הוא באמירה/חשיבה/תפיסה הקומוניסטית שכסף ושוק הן המצאות קפיטליסטיות (אין אסמכתא לאמירה ומייחסים לקיינס את ייחוסה ללנין) ומשכך צריך להחליפה במה שמכונה תוכנית-חומש שבה מאזנים אריתמטית את המשק כתחליף לשוק. בנו מעיין 'לוחות אקסל' ידניים לאיזון ואת התוצאה כופים על הפרטים והקולחוזים (בחזקת קביים המחליפות רגליים). מאחר והשוק הטבעי (על מוצריו ומחיריו) הוא כמעט אין-סופי וטבלאות הן סופיות העניין נדון לכישלון מלתחילה. כסף ושוק הם 'לוחות האקסל' המשוכללות ביותר שנתן לנו האל. יש בהן גם את הלוחות האריתמטיים וגם את הפתרון המתמטי בכל רגע נתון – ווקטור מחירי השוק. יש להניח שלנין היה לומד מטעותו (כפי שעשו הסינים) ומשנה אילולא בא סטלין לאחריו.

    תכנון כלכלי מערבי עיקרו "סוף מעשה במחשבה תחילה", לוקחים את מיטב היידע המצוי ובעזרתו מנסים להתוות מדיניות כלכלית אופטימלית. אין כופים על השוק פתרון אלא מנסים באמצעות תקציב המדינה – כשחקן בשוק – להגיע למצב רצוי ואופטימלי למשק על פי המטרות הפוליטיות.

    לא רק אלמנט הכפייה מבדיל בין השניים אלא גם התפיסה האינטלקטואלית של המציאות. בתכנון הסובייטי השוויון הוא מטרה פוליטית ודינו לכופף את שאר המציאות (בכל משמעויותיה). בתכנון כלכלי מערבי התפיסה האינטלקטואלית היא שהאל אינו טיפש וגם ערך השגשוג והחופש חשובים לאדם.

    הקוטב הנגדי לאיוולת הבולשביקית (בישראל) הוא האיוולת הביביסטית: תפוס ככל יכולתך (במינוח של היום קפיטליזם חזירי) סופו – איש את אחיו בלעהו. יש להניח שבגין היה לומד מטעותו אילולא בא מישהוא אחריו.

  2. שלום,
    הערה צדדית, לנין לא היה צריך להודות בטעות מפני שהיא לא היתה שם. תכניות החומש הסובייטיות נולדו בצורה שאותה גניה הכירה, אחרי 1929. לנין דווקא ניסה להביא משקיעים זרים פרטיים (את הדוגמה של קרופס מכירים, אבל היו עוד) כדי להקים תעשייה בברית המועצות – בבעלות פרטית דווקא, ומתוך הכרה בכך שהידע וההון הדרושים לשם כך יקצרו את המעבר של רוסיה לחברה תעשייתית ויהפכו אותו (את המעבר) לבעל פני אנוש.
    עוד משהו צדדי – וגם הוא נובע מהעיסוק הכפייתי שלי בטפל – נדמה לי שחלק מהויכוח שלך הוא דווקא עם כמה מהקוראים הקבועים של "עבודה שחורה". כמה מאלה אינם מכירים בתרומה עקרונית ומהותית של התכנון הכלכלי המפא"יניקי לחברה בישראל. הם אינם מתכוונים להבין את הקשר בין עוני לבין פתיחת השוק ליבוא בתנאים הרסניים. מבחינתם היצור הוא עסקם של בעלי המפעלים, ומי שינסה להצביע על היבט כלשהו של דימיון אינטרסים בין היצרנים לבין העובדים, אין תרופה למכתו.
    מבחינתם למשל, הקיבוצניקים שמייצרים חלב יכולים ללכת לכל הרוחות, ושיפתחו כבר את השוק הזה ליבוא, כי הקיבוצניקים הרי עוסקים בעיקר בשוד קרקעות. זו כמובן רק אילוסטרציה.

  3. ערן,

    אני מסכימה לגמרי עם קביעתך שחלק מהויכוח שלי הוא דווקא עם כמה מקוראי 'עבודה שחורה'. הם, כמובן, אינם האנשים שהביאו עלינו את העיוותים הכלכליים, אבל ישנם גם בשמאל אנשים שאינם רוצים להתעמק במנגנונים הכלכליים שהביאו אותנו עד הלום. ציינתי את זה עוד בהקדמה לספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. מפעם לפעם אני גם חוטפת קריאות ביניים בהרצאות מאנשים בעלי ההסתכלות הזו.

    המירב שאני יכולה לעשות הוא לנסות לשכנע. ואני מנסה שוב ושוב.

  4. ערן,

    ואולי אדגיש שוב שאיני כותבת את הדברים מתוך זלזול במצוקה של אנשים. אבל הבנת המורכבות של התהליכים היא הכרחית כדי שלא ייגררו עוד אנשים, אנשים עובדים כגון החקלאים, למצוקה בנוסח חדש.

  5. כקורא קבוע של "עבודה שחורה" (וגם כאחד מצוות עורכי האתר) איני מבין את הערתו של ערן: …נדמה לי שחלק מהויכוח שלך הוא דווקא עם כמה מהקוראים הקבועים של "עבודה שחורה". כמה מאלה אינם מכירים בתרומה עקרונית ומהותית של התכנון הכלכלי המפא"יניקי לחברה בישראל." מה היסוד העובדתי לאמירה?
    ומאידך כמי שהיה שותף זעיר ל"תכנון הכלכלי המפא"יניקי" בסוף ימיו ובמגזר שנותר אחרון המתוכננים (התיישבות כפרית וחקלאות) נראה לי שאמירה זו ("אינם מכירים") תלושה מהמציאות.
    לא זאת אף זאת, הייתי גם שותף לנסיון להביא את בעלת הבית הזה אל בית "עבודה שחורה", מה שהתקיים זמן מה ולצערי נמוג.
    מאז אני נוהג – מפעם לפעם – להעתיק מאמרים מכאן לשם.

  6. היי לקסי,

    דבריו של ערן לא התייחסו לכותבי ועורכי עבודה שחורה אלא ל'כמה מקוראי עבודה שחורה'. ישנם כמה מגיבים שקופצים כשהתכנון המפא"יניקי, או ההגנה המסויימת על היבוא בנוסח מפא"י מוזכרים לטובה. אני, בוודאי, מכירה את תרומתך בנושאים האלה, אנחנו מדברים ומתכתבים עליהם בינינו לא-מעט. אני מכירה גם את גישתה החיובית של מערכת 'עבודה שחורה' לתחום.

    מה שערן כתב, נכתב מלב כואב על מה שמתרחש עכשיו בתחום הסרת ההגנות על החקלאות. כך, לפחות אני הבנתי את דבריו, וזו גם הייתה כוונת התגובה שלי. אני נתקלת במקומות שונים בשמאל שאינו רוצה לשמוע על המנגנונים הכלכליים, ומתרכז רק במצוקה. אני מנסה לשכנע שאי אפשר לתקן את הדברים מבלי להבין את המנגנונים, הם אינם העיקר אבל הם דרך הכרחית. נדמה לי שזו מטרת הערתו של ערן וגם כוונת ההערה שלי.

    הערכתי ל'עבודה שחורה' ידועה. אני נכנסת לאתר יום-יום, ונמצאת בקשר מתמיד אתכם.

  7. לקסי,

    למען הסר ספק – כי אתה ו'עבודה שחורה' יקרים ללבי, ואני לא רוצה להשאיר שום משקע של אי-הבנה – אותם מגיבים שערן הזכיר נכנסים גם לכאן לא-פעם, הם מגיבים באנטי לכל אזכור של מפא"י ההיסטורית גם בהרצאות שלי פעמים רבות. אני ממש מרגישה חובה לנסות לשכנע אותם שהיו למפא"י ההיסטורית צדדים יפים, והתמונה היא הרבה יותר עשירה מזו שהם רואים לנגד עיניהם. נדמה לי שללא התיקון הזה (שאני בטוחה שגם אתה מזדהה איתו) מפלגת העבודה תתקשה להשתקם.

    ואגב, אני רואה עכשיו מה כנראה גרם לאי-ההבנה. ערן דיבר על "כמה מהקוראים הקבועים של עבודה שחורה", אני בראש שלי ישר עשיתי טרנפורמציה ל"כמה מהמגיבים". אני מקווה שהדברים ברורים עכשיו, ונדמה לי שגם ערן חיובי לגמרי כלפי ע"ש, וכנראה גם קורא נאמן של האתר ומכיר בחשיבותו, אחרת הוא לא היה מזכיר אותו כשניסה להמחיש את דבריו.

  8. תודה על התגובות לתגובתי, זה נהיה מעניין.
    אני מנסה להסתכל יותר רחוק. יש תמיד מתח בין העובד למעסיק, זה ברור. אבל זה לא משחק סכום אפס. יש מורכבות שאנשים לפעמים מתאמצים לא לראות אותה, ובמורכבות הזו העובדים והמעסיקים לעיתים נמצאים באותו צד מול גורם אחר, חזק משניהם.
    לא קראתי ולא הרגשתי זלזול חלילה בחקלאות או בחקלאים. העניין חורג מהשאלה מה יעשו החקלאים. אירית ליאב בזמן שהיתה בהתאחדות התעשיינים ניסחה את הדברים באופן פשוט. היא אמרה, אנחנו נסתדר עם היבוא בהיצף. נהיה יבואנים, נצטרף לחגיגה. אבל מה יעשו העובדים? אז על זה גיחכו השומעים ואמרו, אתם דואגים לעובדים? מה זה, רוסיה?
    הרבה מדברים על יוקר המחיה. אבל העניין הזה יחסי כמובן. בשקל ישראלי אפשר לקנות ארוחה טובה בקניה. העניין הוא כמובן יכולתו של אדם המשתכר שכר חציוני, לקנות את הדרוש לו כדי לחיות חיים איכותיים. כאשר מגדילים את היקף היבוא מתוך סל הצריכה, היכולת הזו יורדת באופן דרמטי. זה קורה בגלל סיבות מגוונות, אבל בסוף, חברה שאיננה חברה יצרנית היא חברה ענייה.
    לקסי – יד על הלב – האם כל הכותבים בעבודה שחורה מבינים את העניין הזה, ששביתה בהשקיית פרדס היא מעשה שלא ייעשה בגלל שהיא כורתת את הענף שעליו יושב גם הפועל? האם אין שם אנשים, ואפילו די מרכזיים, שלא מבינים את העניין של חינוך לעבודה ולחיים יצרנים, כערך?
    כאשר סילבן שלום הטיח בנתניהו "שהבן שלך יהיה פחח", היו על זה כל מיני תגובות. לא היתה תגובה מצידכם על העניין הזה ששניהם – סילבן שלום ונתניהו – שניהם נמצאים בעניין הזה באותו צד בכלל. כי מבחינת נתניהו, אין שום צורך בהכשרה מקצועית – דבר שהתעשייה מסוגלת לדאוג לו בהיקף מוגבל ומצומצם שאיננו מספיק, ומבחינת סילבן, עבודת כפיים היא עבודת דחק בשכר מינימום שאמא יהודייה טובה איננה מאחלת לבנה. בסוף שניהם בעצם משדרים את המסר, שכולם יילכול להיות עורכי דין ומתווכים וסרסורי בורסה.
    היום, רתך צנרת מומחה מקבל 300-350 שקל לשעת עבודה ואין רתכים. פשוט אין, ולא יהיו, כי מי שיכול ללמד את העבודה יוצא לפנסיה ומתרחק מאיתנו. בחברות הגדולות שומרים על מי שנשאר, ומביאים רתכים מרומניה, מתאילנד, מסין, והעלות שלהם אסטרונומית. האגדה הזו כאילו העבודה הזרה זולה, אין לה רגליים (כמובן, כאשר היא חוקית. עבריינים תמיד יהיו כמו בכל מקום).
    וכשאין אנשי מקצוע אין תעשייה, זה ככה פשוט. ומי ייצר ערך עודף, שיקדם את החברה וייצור עושר בר קיימא? מי יביא את החברה כחברה אנושית לדרגת עושר חומרי גבוה יותר? כתיבת מאמרים? לך תנסה לשדר את השאלות האלה בפורום שלך ונראה איך תצא משם. לדעתי, עם ידיים על הראש.
    כל טוב, ברגשי אהדה בלתי מסוייגת,

  9. תמר וערן,
    1. תודה;
    2. לגופם של עניינים…
    לימודי תכנון פיתוח אזורי שלי, ב-ISS בהאג, הולנד היו במסגרת מה שהם קראו תואר שני בלימודי הפיתוח. היו שם גם לימודים של נושאים שפגשתי קודם בתנועת הנוער. לימדו שם גם כמה "אריות" מהתנועות הסוציאליסטיות והסוציאל דמוקרטיות של אירופה היו גם כמה "עתיקים" מתקופת ויימאר בגרמניה.
    בין השאר למדתי שם להבחין בין הצורות השונות של הקפיטליזם.
    קפיטליזם יצרני, מסחרי ופיננסי.
    בקפיטליזם היצרני שלפני התאגידים, הפירמידות ושאר חוליים (עוד משהו בהמשך) שבו הניהול היה בידי הבעלים היה – אחרי מלחמת העולם השנייה (ובמידה מסוימת גם לפניה) – שיתוף אינטרסים בין המעבידים (מילה אסורה בחוק) לבין העובדים. הבעלים הבינו שהפועלים אינם נותנים לתהליך הייצור רק את זמנם ואת כוח שריריהם אלא גם את תבונתם ויזמתם. הועדים ידעו שהשמירה על מקום העבודה היא אינטרס לא פחוּת מדרישות שכר. שומו שמים היה גם שיתוף העובדים בהנהלות.
    משנותק הקשר בין ניהול לבעלות והמנהלים החלו להיבחן לפי שורת הרווח במאזן החלה ראיית העובדים ככלי עבודה והועדים כמחבלים.
    המצב הזה, ניתוק הניהול מהבעלות "התקדם" להפקרת הייצור בידי המגזר הפיננסי (זה שפרס כינה "חזירי"). מגזר זה רואה את שורת הרווח במקטעים רבעוניים, זה אינו מתאים לשום ייצור לא חקלאי ולא תעשייתי.
    ובחזרה ל"עבודה שחורה". אין לנו דיוני מערכת מעמיקים שכן הפגישות שלנו נדירות בשל הפיזור: ירושלים, רביבים, רחובות, ברצלונה וערד (עכשו אני כותב מאמסטרדם). המחויבות היא בעיקר למדינת רווחה, לקשר בוחרים-נבחרים ולמענים לעובדים שנתקלים בבעיות מצד מעבידיהם.
    ממעט השיחות שאנחנו מקיימים מדי פעם ברור לי שהעורכים (ורוב הכותבים) רואים את האחריות לייצור ולשמירת מקום העבודה כערכים חשובים ביותר לקיומם של העובדים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s