הרבה רגעים כאלה שמורים אצלי מאז המהפך הפוליטי של קייץ 1977. נסיבות טרגי-קומיות, מנקודת ראותי, הנחו אותי למשרד התעשייה והמסחר בפברואר אותה שנה. השר חיים בר-לב מטעם העבודה, הוחלף עד מהרה ביגאל הורוביץ ממפלגת לעם בליכוד. גדעון פת, מהאגף הליברלי של הליכוד, תפש את מקומו לאחר תקופה קצרה, ושימש כאחד ממבשרי עידן הליכוד בכלכלת ישראל.

כל זה בקושי שמור בספרי ההיסטוריה עכשיו. והרגעים החקוקים אצלי הם לא רק רגעי זמן קצר, אלא גם רגעי התרחשות קטנה – משהו לכאורה לא חשוב, אבל מדוע-הוא-יושב-אצלי-כל-כך-חזק-בראש כבר עשרות שנים. רגע אחד כזה הוא הרגע שבו נכנסתי לחדר החדש שהוקצה לי ולגניה חברתי הטובה, כשהזיזו את כולנו במרכז לתכנון תעשייתי ממקומנו הקבוע ב'אנייה' לחדר זמני עד שיושלם שיפוץ חדרינו החדשים.

את האנייה תיארתי כאן בעבר. זה היה מבנה בלוקים בחצר בניין פאלאס, מחוץ לארמון המרכזי. מבנה לא תואר ולא הדר לו, אבל ישבנו שם בחדרים מרווחים ונוחים. על כן חטפתי הלם כשנכנסנו לחדרון שהוקצה לנו במסדרון נידח בקומת הקרקע של המשרד. בבניין הארמון אמנם, אבל באגפי המשרתים. קיר אחד שכולו ריבועי זכוכית במסגרות ברזל קיבל את פניי, וכפי שצפיתי, בחורף נקוו מתחתיו שלוליות מים. זה היה בראשית שנות ה-80. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו, עובדי המרכז לתכנון תעשייתי, הוכרזנו במשרד כאזרחים סוג ב'.

באופן טבעי, הפנינו את זעמנו כלפי מנהל היחידה, אברהם שליב. האשמנו אותו שהוא איש חלש. לא קלטנו ששום דבר לא יעזור: המילה 'תכנון' בתואר התפקיד שלנו היא שעוררה את הסתייגותם האוטומטית של השליטים החדשים.

הם, ביודעין-או-שלא-ביודעין, לא הבחינו בין תכנון בנוסח בריה"מ לשעבר לבין התכנון שלנו – תכנון מפא"יניקי, תכנון אינדיקטיבי 'רך' בנוסח מערב-אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינתם, היינו שריד למשטר ישן שאת זכרו רצו למחות. לא רק התכנון טרד את מנוחתם אלא כל מסורת הכלכלה של מפא"י שנשמרה במשרדנו ובמשרדים אחרים. מסורת שנשענה על עבודת יחידות מטה מקצועיות, על דיבור בין היחידות האלה בתוך כל משרד ובתוך הממשלה כולה, ועל דיבור בינן לבין יחידות מטה בגופים כגון התאחדות התעשיינים וההסתדרות.

ההסתייגות מיחידות המטה לא בוטאה במפורש. יתכן אפילו שהיא עוד לא נכתבה כמשנה סדורה בתורת הליכוד בשלב ההוא. ביטוי ברור יותר שלה הופיע לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל משהו ביחס השרים אלינו שידר את ריחוקם מכלכלנים המנסים לצייר את תמונת המשק לפרטיה, ובעצם, שידר ריחוק מכל יחידות המטה במשרדי הממשלה. תפישת הליכוד לא דגלה בלימוד פרטני של העובדות. היא האמינה במגע הקסם של השוק החופשי.

שליב, הבוס שלי, ביטא את תסכוליו בהעלאת זכרונות מעברה המפואר של היחידה. הוא דיבר בגעגועים על ביקורי השר מטעם העבודה עד למהפך, חיים בר-לב, בחדרו. בר-לב, כשרצה לברר לעצמו איזשהי נקודה, ירד לשליב לדבר. מאז כניסת הליכוד למשרד, השתרש הביטוי 'לעלות לשר'. עלו לקומת השר – קומה ב' – מכל חדרי העובדים, גם אלה בקומה ג'.

שליב, בסיפוריו, אהב לחזור לביקורי השבת-בבוקר שלו בבית פנחס ספיר, בכפר-סבא, כשזה מילא את תפקיד שר התעשייה והמסחר. בכל פעם שיצא פרסום חדש של היחידה, שליב הביא לשר את העותק הטרי מהדפוס. ומה שהם לא הספיקו במשך השבוע, הם השלימו בבית ספיר על כוס קפה, כשהשר לבוש בפיג'מה החגיגית שלו.

את הפיג'מה של ספיר החליפו חליפות גזורות היטב. ובה בעת בוטלה עוד מסורת ותיקה: בוטל ביקורם המשותף של השר, המנכ"ל ויו"ר וועד העובדים בחדרי העובדים ערב כל פסח וערב כל ראש שנה. הסתפקנו בהרמת כוסית וברכת השר באולם הכניסה לארמון פאלאס המפואר.

ברכה ועוד ברכה, עלייה לקומת השר. כך נראים בזכרוני רגעי המהפך הפוליטי-כלכלי בישראל, מהפך 1977. ואני מקבלת מראש כל קביעה שתאמר: ככה לא נראה ניתוח מדעי של כלכלת ישראל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***