אחת התחושות שאני זוכרת בחדות מלימודי התואר הראשון היא גאוות ההשתייכות ליחידה מובחרת לאחר הסינון בסוף שנה א'. רק מי שהצליח במבחן השנתי של ה'מבוא לכלכלה' היה רשאי להמשיך בלימודיו. שיעור העוברים במחזור שלי היה למיטב זכרוני אחד משלושה. התחלנו כשלוש-מאות תלמידים בראשית השנה, המשכנו הלאה כמאה איש.

עדות מסייעת לזכרוני מצאתי במאמר שנכתב על ידי מיכה מיכאלי, תלמיד המחזור הראשון בלימודי הכלכלה בירושלים, שהפך לפרופסור בחוג לאחר מכן. וכך הוא כותב במסמך שלו: "על רקע זה בלטו הבוגרים הראשונים של החוג לכלכלה (אף בעת לימודיהם) כבעלי מקצוע 'טהור' שאינם משועבדים לאינטרסים ולהשקפת עולם ושעבודתם לא נועדה להצדיק (או לפסול) מראש עמדה נתונה. דבר זה בצרוף (או בהתבסס על) אופי ההוראה, העצמאות המחשבתית שהקנתה, ואופי התלמידים, הקנו לתלמידי החוג תחושה של קבוצת עלית – תחושה שנותרה בעינה שנים לא מעטות".

שתי הבחנות מעניינות קופצות לעיניי מהטקסט הזה. האחת היא הדיבור על "בעלי מקצוע טהור שאינם משועבדים לאינטרסים ולהשקפת עולם" – אשמח לפגוש את האנשים האלה. השנייה היא הבלטת התחושה של קבוצת עלית.

יחסי לביטוי 'בעלי מקצוע טהור' הוא מורכב. מצד אחד, נדמה לי שכולנו משועבדים לאינטרסים. למיטב הכרתי, גם אבירי החופש האקדמי בכלכלה, לא הפגינו אומץ רב במלחמה הכה מתבקשת בדעות הקדומות ובבורות שחלחלו למקצוע מאז שנות השבעים. מצד שני, אני בהחלט מזדהה עם השאיפה הנאצלה שמיכאלי מבטא לטוהר מקצועי, ועם חשיבות הדגשתה בחינוך אנשים צעירים.

שלא כמו מיכאלי, אני לא כורכת שיעבוד לאינטרסים ושעבוד להשקפת עולם באותה חבילה. השעבוד לאינטרסים הוא אכן אילוץ שאין להתפאר בו. השעבוד להשקפת עולם הוא שעבוד שעשוי להיות משחרר. אדם שמגדיר לעצמו בבירור את ערכיו יכול לשלוט בהטיות שלו, כשהוא מחליט על סמך הנתונים המונחים לפניו.

להבחנתו השנייה של מיכאלי, ההבחנה על השתייכות לקבוצת עלית, אני שותפה באופן מלא. ואם יחידת עלית נבחנת בטוהר המקצועי שלה, הרי מוצדק לברור את הסטודנטים לכלכלה רק מבין הטובים ביותר. זה מה שעשו בשנות החמישים והששים, כשבמכוון שמרו על חוג לכלכלה קטן בירושלים, ועוד שלוחה מצומצמת שלו בתל-אביב. מספר מקבלי התואר הראשון בכלכלה במדינת ישראל בכל שנה, בשנות הששים שבהן אני למדתי, לא עלה להערכתי על 150 איש.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר מקבלי התואר הראשון בכלכלה באוניברסיטאות בשנת 2011/12 הוא 1,190 איש. מספר מקבלי התואר במכללות, שלא מצאתי עליו נתונים, הוא בוודאי לפחות כזה – גודש שאינו מעיד על סינון קפדני. מעניין לראות שמספר מסיימי התואר בכלכלה הוא הגבוה ביותר מבין כל מספריי מסיימי החוגים באוניברסיטאות. רק מספר המסיימים במדעי הרוח הכלליים משתווה אליו. הנה כי כן, הפך התואר בכלכלה למין תואר כללי-סתמי במדעי החברה. משהו שפותח פתח למשרת ניהול זוטרה.

תואר ראשון כזה בכלכלה שונה לגמרי מהתואר הראשון האליטיסטי של שנות החמישים והששים. תואר שיצא מההנחה כי כלכלן במגזר הציבורי הוא – על פי טווח ההכרעות המובא לפניו – מעין רופא של הכלכלה והחברה. כמו רופא, הוא מחויב לקוד אתי-מקצועי. ברוח זו, מוגבל מספרם של הסטודנטים לרפואה בכל מקום עד היום. בראיון הקבלה ללימודים, בוחנים היטב את אישיותם, ולא רק את יכולתם לשלוט בחומר.

אוסיף כאן עוד הבחנה, שלדעתי קשורה לתפישתם הרגשית והערכית של העוסקים במקצוע. מאז ראשית שנות השבעים נוטים לימודי הכלכלה יותר ויותר לצד הטכני. אנחנו, כשלמדנו, נדרשנו ליכולת כתיבה טובה במבחנים ובעבודות. היום שמים את הדגש על היכולת לשנן מודלים מתימטיים-סטטיסטיים.

לפני מספר חודשים כתבתי סקירה לא מחמיאה על תקציב 2015. הדגשתי בעיקר את עילגותו: שפה דלה, עריכה שאינה מתיימרת אפילו לרצף הגיוני. שפה דלה ועריכה דלה הן ביטויה המובהק ביותר של חשיבה דלה. זאת למי שתוהה על הקשר בין המהפך הניאו-ליברלי בהוראת הכלכלה לכלכלה בחיי יום-יום.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***