עכשיו, כשאני חוזרת לאחור, אני לא בטוחה אם נכון יותר לדבר על מהפך, או על התפתחות הדרגתית. המעבר למודל הניאו-ליברלי בראשית שנות השבעים היה באמת חד, אבל גם קודם לכן נשענה הוראת הכלכלה בישראל על המסורת האנגלו-סקסית, שהיא מכניסטית באופיה, על כן תואמת חשיבה ליברלית.

יותר מזה, הוראת הכלכלה בישראל נשענה מראשיתה על מסורת אוניברסיטת שיקגו הקפיטליסטית, שממנה הגיע ב-1949 דן פטינקין, מייסד החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. פטינקין הוא מורם של 'נערי פטינקין' – כלכלני הממשלה הראשונים. הוא גם זה שעל פי הרצאותיו בראשית שנות החמישים נערך הספר 'מבוא לכלכלה' שהיה השער למקצוע במשך שנים רבות.

לימודי התואר הראשון לכלכלה בשנים 1964 עד 1967 זכורים לי כרגעי קסם. סוגיות היסוד בכלכלה הובאו בפנינו באופן ממצה. ההגדרות היו חדות, המחשת הבעיות שבהן מתלבטים נעשתה בעזרת דיאגרמות. לכל אלה, התלווה דיון מילולי שאותו אהבתי במיוחד. הוא היה דיאלקטי, ואולי אפילו יהודי באופיו. קשה לומר אם אופי הדיון הזה נעוץ בביוגרפיה של פטינקין שהיה תלמיד ישיבה בנעוריו, או ברקעם של הסטודנטים הראשונים בחוג שהתחנכו בחינוך הסוציאליסטי הווכחני שמלפני קום המדינה.

אני, בכל אופן, הוקסמתי מדרך הניתוח הזו שהתבטאה בעבודות הבית ובבחינות שניתנו לנו. במיוחד אהבתי את ה'מסות' – קטעי פובליציסטיקה שנדרשנו לכתוב במענה לכותרות שונות.

על פי הידוע לי עכשיו, כבר בימיו הראשונים של החוג לכלכלה בירושלים התנהל בו מאבק בין גישתו של פטינקין לגישתם של מרצים יוצאי אירופה, ששולבו בחוג מתוך מסגרות קודמות שבהן הועסקו באוניברסיטה.  אבל אנחנו, בלימודי התואר הראשון, לא הבנו את זה. פשוט ספגנו מהרגע הראשון יחס של זלזול בקורסים כגון 'היסטוריה כלכלית' או 'קואופרציה'. היינו רשומים להם, בקושי הגענו להרצאות.

מכאן שאנחנו, בלימודי התואר הראשון בכלכלה, בלענו מודל שהוא ליברלי בעיקרו מבלי להגדיר לעצמנו את הדברים. התנגשותו של המודל ההוא עם הערכים הסוציאליסטיים שהיו מקובלים אז התבלטה בעת קליטתם של נערי פטינקין הראשונים בממשלה. הם באו עם תורה שהייתה זרה לשרים כגון לוי אשכול ופנחס ספיר. וגדולתם של שני הצדדים החלוקים בדעותיהם משתקפת בתורה הכלכלית המפרה שהתנסחה בסופו של דבר מתוך הויכוחים.

אני, כמובן, לא הייתי ערה לכל אלה כשחזרתי לחוג לכלכלה בשנת 1971, ללימודי התואר השני, לאחר הפסקה של מספר שנים. משהו שם הפריע לי מההתחלה, זה לא רק שהשתעממתי. קורס התיאוריה הכלכלית שלמדנו היה הרחבה של אותם מודלים מהתואר הראשון, רק במספר רב של משתנים במקום שני משתנים. גם רוב הקורסים האחרים לא השאירו אצלי חותם. מקצוע הכלכלה אכן השתנה בראשית שנות ה-70, וגם אני השתניתי.

הייתי כבר אמא לבת כשחזרתי, בתי השנייה נולדה במהלך הלימודים. בתקופה שהייתי בארה"ב עבדתי כסטטיסטיקאית במחקר רפואי. לאחר שחזרתי לארץ, ביליתי עוד שנה במחלקת המחקר של המוסד לביטוח לאומי. הניסיון בניתוח כלכלי-סטטיסטי יישומי לימד אותי עד כמה הכל במקצוע הזה אינו נחרץ. השהות בארה"ב עוררה את מודעותי לצד הערכי הפוליטי והמוסדי של הכלכלה. אני זוכרת רגע אחד שבו אמרתי לעצמי שאני ציונית וסוציאליסטית. אמרתי וצחקתי לעצמי, משום שגדלתי בסביבה ציונית עד הגזמה וסוציאליסטית עד הגזמה.

כך או כך, היעדרו המוחלט של כל קונטקסט בלימודי התואר השני עורר אצלי התנגדות. מילאתי את חובותיי אבל לא נהניתי. שתי נקודות אור בתוך השיממון הכללי זכורות לי לטובה. שתיהן יכולות להאיר משהו מאופיו של המהפך בלימודים.

נקודת אור אחת הייתה הסמינריון של פטינקין על התפתחות המחשבה הקיינסיאנית, שבו השתתפתי בשנת הלימודים 1973/74, שנת מלחמת יום הכיפורים. מן הראוי להשלים כאן משהו מלימודי התואר הראשון שלא הזכרתי. תוכנית הלימודים מאז 1949, הייתה ליברלית בבסיסה, אבל נוסף לה המודל הקיינסיאני, תורתו של ג'והן מיינרד קיינס לטיפול במשברים. פול סמואלסון, מחברו של ספר הלימוד לכלכלה המפורסם ביותר באותה תקופה, קרא לגירסה הזו של הוראת הכלכלה בשם 'המזיגה הניאו-קלאסית הגדולה'. מזיגה בין התיאוריה הקלאסית למודל הקיינסאני.

אותו סמינריון של פטינקין היה, אם כן, המשך לקו שהוא טיפח כל השנים. הוא דבק בו גם בשנות ה-70, כשמעמד התיאוריה הקיינסיאנית החל התערער. ועם או בלי קשר לזה, הוחלף ב- 1969, ספר ה'מבוא לכלכלה' של החוג: נחום גרוס במקום דן פטינקין. שוב, מבלי שאני או מישהו מחבריי הסטודנטים נתנו על זה את דעתנו.

אותו סמינריון זכור לטוב היה אירוע מרתק. פתחנו בקריאת טקסטים של הכלכלנים מניחי המצע ל'תיאוריה הכללית', המשכנו בטקסטים מוקדמים של קיינס, וקינחנו בפרקי 'התיאוריה הכללית של תעסוקה רבית וכסף'. הלימוד הזה פתח בפניי אופק אין-סופי. הוא עיצב את דרך הסתכלותי על כלכלה עד היום.

ומעניין לקשר את התרשמותי זו עם שיחה שהייתה לי עם יורם בן-פורת, מנחה הסמינריון בכלכלת עבודה שאליו נרשמתי באותה שנה. הייתי התלמידה היחידה בסמינריון ההוא. רוב הסטודנטים היו מגוייסים. יורם נתן לי רשימת מאמרים לקריאה, ודיברנו עליהם בפגישתנו השבועית. דיברנו בעיקר על מה שמסביב, ואין יותר מלמד ומחנך משיחות על המסביב עם אדם חכם ומנוסה.

באחת משיחותינו, יורם שאל אותי על קורסים אחרים שאני שומעת. סיפרתי לו על הסמינריון של פטינקין, שהוא כמובן הכיר, והוא הגיב באופן הזה: "אכן, משהו לנשמה. אבל כדאי שתקחי קורס פרקטי כמו אקונומטריקה". אקונומטריקה היא ענף העוסק בניתוח סטטיסטי רב-משתני של נתונים כלכליים. הוא החל לפרוח בשנות השבעים, עם פריחתו של המודל הליברלי, ולא בכדי. הוא מבטא את אמונתו של אותו מודל ביחסים פשוטים בכלכלה. יחסים שאינם תהליכיים.

כשאני מנסה לשחזר עכשיו, אני לא בטוחה אם התחלתי לשמוע אקונומטריקה לפני השיחה עם בן-פורת או אחריה. אבל אני זוכרת בבירור גמור, איך ברחתי על נפשי מהקורס הזה אחרי לא-יותר-מדי שיעורים. אני לא נגד סטטיסטיקה בכלכלה. ימים רבים מחיי הוקדשו לנבירה מדוקדקת בנתונים כלכליים. אבל אני מסוייגת מההיסחפות האקונומטרית אחר קשר מכניסטי. הנלהבות הזו מאיתור קשרים, מבלי ללמוד קודם כראוי את הקונטקסט ואת התהליך, היא בעיניי כל מה שרע בכלכלה הניאו-ליברלית.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***