אופטימיות

בראשית השבוע שעבר ביקרתי באחת החנויות האהובות עליי במרכז ירושלים. קניתי נעליים לכבוד הבר-מצווה של איתי, הנכד שלי.

חנות הנעליים שפקדתי היא חנות ירושלמית טיפוסית. אורח תל-אביבי מזדמן יחייך לעצמו כשיראה אותה. עסק משפחתי של ששים שנה, שום דבר בו לא השתנה בארבעים השנה שאני זוכרת אותו. חדר של עשרה מטר מרובעים. ספסלי עץ עם ריפוד פלסטיק שחור מסודרים בניצב אחד לשני. קיר אחד ומחסן דחוס מאחור עמוסים בקופסאות נעליים. בכל פעם שאני מבקשת לראות דגם או צבע נוסף, אני קצת נבוכה, כי אני שומעת את חריקת הסולם שעליו המוכרת עולה ויורדת מעבר לקיר.

אבל הם מייבאים נעלי נוחות אופנתיות, ותמיד שורה עליהם נינוחות ירושלמית-מזרחית נעימה. מין מאור פנים שלא פוגשים כבר, בטח לא בחנויות המעוצבות מדי של איזור החוף.

נכנסתי לשם בשלוש אחר-הצהריים. הייתי הלקוחה היחידה. חמש מוכרות ישבו על הספסלים  עטופות בחלוקי כותנה תכולים מעל הבגדים הרגילים שלהן. הן חיכו להמונים שתמיד ממלאים את החנות: נזירות אתיופיות מרחוב הנביאים, משפחות מהעיר העתיקה וסתם ישראלים. בעלת החנות ישבה מאחורי הדלפק, מדושנת, תכשיט זהב ענקי עם נוצצים על צווארה. כולן ניהלו שיחה ערה על המרתון שבינתיים התקיים ביום ששי.

מוכרת אחת ירושלמית טיפוסית, אחת אתיופית, שתי עולות חדשות מצרפת, ואחת רוסייה מגל העלייה של שנות ה-90 עם מבטא בולט. הצעירות קיטרו על המרתון הצפוי. מתי הן יקומו בבוקר כדי להגיע לעבודה. מתי הן יחזרו הבייתה, כשהמרתון מסתיים רק בשתיים בצהריים. הרוסייה, המבוגרת יותר, תפשה פיקוד. אין בעייה, תקומו מוקדם בבוקר. ובצהריים, כשזה ייגמר, ישר תמצאו תחבורה ציבורית, תסמכו עליי.

בינתיים, הירושלמית חזרה מהמחסן והניחה לפניי ערימת קופסאות. בחרתי בנעליי בלרינה כתומות-בהירות עם הדפס של פרחים צבעוניים. קמתי לקופה, בעלת החנות הזהירה אותי  שאם אני לוקחת את הנעליים בלי הקופסא, אין החלפות. אני יודעת, אמרתי כרגיל, והיא ארזה אותן בשקית, ותלתה את החשבונית על וו המתכת של העט הכדורי מפלסטיק  שהיא צירפה כרגיל. על העט מודפסים שם החנות, כתובתה והטלפון שלה. הפעם, שמתי לב, מופיעה שם גם כתובת האינטרנט שלה.

יצאתי החוצה שמחה. החנות הזו תמיד משרה עליי מצב רוח אופטימי. שמש זהובה של אחר צהריים ירושלמי אביבי האירה את העצים שניטעו לאחרונה לצדי רחוב יפו. פרוייקט הרכבת הקלה נגמר סוף-סוף. ראיתי את העלים הירוקים הטריים, לא ראיתי את כיעור הבזארים הגולשים למדרכה.

המוני אנשים התרוצצו מסביב: קונים, אוכלים, מבלים. חילונים, חרדים, ערבים – התערובת הירושלמית המוזרה שאין עוד כמותה. היה לי ברור שככה זה יישאר עוד ששים שנה, ועוד הרבה ששים שנה כאלה. היה לי ברור שאנחנו, השמאל-מרכז, ניקח את הבחירות בגדול בעוד יומיים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

11 מחשבות על “אופטימיות

  1. הלוואי.
    קראתי את ספרך ,מעריך אותך מאוד.

  2. אין ירושלמי שלא מכיר את החנות.
    בדרך כלל קונה שם גם ימין וגם שמאל.
    הפעם נסתפק בנעל השמאלית.

  3. אופטימיות: שכר המינימום בבריטניה יעלה באוקטובר 2015 בשלושה אחוזים ויגיע ל- 6.70 (שש נקודה שבעים) פאונד לשעת עבודה. לפי 5.95 שקלים לפאונד מדובר בכמעט 40 שקלים לשעה. וזה שכר המינימום!
    שמא תמצא לומר, בריטניה יקרה מישראל. לאוו דווקא.
    שמא תאמר, הדבר יערער את היציבות המשקית הבריטית. לאוו דווקא – הנימוק למהלך הוא "חיזוק המשק הבריטי".
    שמא תאמר, הממשלה הבריטית היא סוציאליסטית, או סוציאל דמוקרטית, ר"ל. אופס..

  4. אופטימיות: אני מאמינה שלתהליכים יש כוח. זה קשור לשכר המינימום, וזה קשור לכל מה שקורה עכשיו. צריך אורך נשימה, התהליך יצא לדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s