כבר עשרות שנים שאני מנויה על פירסומו החצי-שנתי של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (או.אי.סי.די). וכצפוי מטוחנת מספרים ותיקה, אני קוראת אותו מהסוף להתחלה. קוראת, אולי זו לא המילה הכי נכונה, סורקת בעיניי.
ששים עמודיו האחרונים של הדו"ח תפושים על ידי נספח סטטיסטי מהחלומות. בכל דף נפרש לוח אחד, שבתוכו נתוניהן הכלכליים של שלושים ומשהו מדינות או.אי.סי.די, הממוצע שלהן, וממוצע גוש האירו. אותם נתונים מוצגים ברוב הלוחות בסדרה רב-שנתית – הפעם, מ-2000 עד 2014 – בצירוף תחזית לשנתיים הבאות, וממוצעים רב-שנתיים. שום דבר לא חסר: התמ"ג ורכיביו, שכר, אינפלציה, אבטלה, תקציב, רבית, ועוד סיפורים כלכליים מרתקים.
עד כאן נפלא, אלא שהדו"ח מכיל כ-300 עמודים, ורובו הוא טקסט ניתוחי של הכלכלה. את העמודים האלה אני פותחת רק לעתים נדירות. הפעם, לכבוד מה שנראה לי שלב חדש במשבר שנות ה-2000, שיניתי ממנהגי. קראתי את דבר המערכת, שנכתב על ידי כלכלניתו הראשית של הארגון, קתרין מאן, בדו"ח האחרון לנובמבר 2014.
מאן בתיאורה מודה כי מצב הכלכלה העולמית אינו נפלא. במיוחד מדאיגה כלכלת האירו עם צמיחתה האפסית, איתותי הדפלציה שלה, ואבטלתה הכרונית הגבוהה. עד כאן, שום דבר שלא נכתב קודם, וכפי שמאן אומרת, מה שחשוב עכשיו הוא "מדיניות מקרו-כלכלית תומכת ארוכת נשימה". כאן היא עוברת לפרט מהי אותה מדיניות.
בתור התחלה, ניתוח קצר של המדיניות המוניטרית. כידוע, מדינות או.אי.סי. די המובילות נוקטות כבר תקופה ארוכה מדיניות מוניטירית מרחיבה של רבית סביב האפס ורכישת אגרות חוב על ידי הבנק המרכזי. על מדיניות זו כותבת מאן את התרשמותה הבאה: "בנוגע למדיניות מוניטרית, הקשר בין הקלה מוניטרית להשקעה עסקית ריאלית מוגדלת הוא בהחלט חלש, אפילו מנותק".
הבחנה זו אינה מפתיעה למי שעוקב אחר האירועים. זאת, למרות שהתיאוריה הכלכלית טוענת לקשר כזה בין הקלה מוניטרית להשקעה עסקית ריאלית, דהינו, השקעה בציוד ובמבנים במגזר היצרני. בפועל, מה שרואים בעקבות הורדת הרבית של השנים האחרונות, הוא בעיקר תפיחת בועות מחירים של נדל"ן ושל ניירות ערך. לכן מאן מתריעה בפני הידוק מוניטרי מוקדם מדי, שעלולה להוביל לקריסת מחירים חדה ומהירה בארה"ב ובבריטניה. ובעצם, שאלת חזית המדיניות הכלכלית עכשיו היא איך יורדים מעץ ההרחבה המוניטרית, מבלי להדרדר למשבר בורסה-נדל"ן-וכל-מה-שבא, נוסח 2008.
נשמע סביר, אבל אם הידוק-מוניטרי-בעקבות-הרפייה-מוניטרית הוא בגדר ירידה מסוכנת מהעץ, איך זה שמאן ממליצה על תרופת האליל של ההרפייה? ואם תועלתה של הרפייה מוניטרית לצמיחה העסקית הריאלית כלל וכלל אינה מוכחת, איך זה שמאן מממליצה על אותה תרופת אליל לגוש האירו ולשאר העולם שאינו ארה"ב ובריטניה? כי זה, למרבה הפלא, מה שהיא עושה בסוף הקטע המגלגל את כל הבעייתיות של ההרפייה: "תמיכה מוניטרית מוגברת הינה קריטית לצמיחה, אחרת, אינפלציה הולכת ומתנמכת – אפילו דפלציה – עלולה לחכות בתחתית המסלול".
מדהים, משום שבארה"ב ובבריטניה כבר חודשים שלא מעזים להתחיל בהידוק המוניטרי המתבקש בעקבות ההרחבה. היא אמנם פעלה כסם ממריץ, אבל רק למגזר אחד של הכלכלה – מגזר הבורסה והפיננסים המפותח של לונדון ושל ניו-יורק.
ומה, למשל, עם הרחבה תקציבית קיינסיאנית? אולי הגדלת הוצאת הממשלה, כשבמקביל גובים יותר מס? כאן מאן נוגעת במיסטיקה. היא מודה שארה"ב ואיזור האירו "הידקו די הרבה את החגורה" כניסוחה. צריך עכשיו לשמור על "כוח העמידה התקציבי" לעומת השפעתיו השליליות של ההידוק על הצמיחה ועל אמון הציבור, היא אומרת. צריך לתמוך במו"פ, בחינוך, בתשתיות, היא משלימה בנועזות עד לקצה.
כאן כבר הגעתי לנקודת הקצה שלי. נזכרתי מדוע אני מדלגת על הטקסט של דו"ח או.אי.סי.די כבר יותר מעשרים שנה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
האבחנה שלך מדוייקת. הרחבה/הקלה מוניטרית שמטרתה להביא לגידול בהשקעות עסקית ריאלית אינה פועלת. (היא לא יכולה לפעול אם אין גידול בביקוש הריאלי). לעומת זו התוצאות של הקלה מוניטרית הן בועות בתחומי הנדל"ן וניירות ערך. ולכן כאשר מפסיקים עם המדיניות המוניטרית הזו מסתכנים בקריסת בועות אלו עם השלכות קשות למערכות הפיננסיות, ובמשבר נוסח 2008/7..
וכפי שצוין המאמר, הרחבה מוניטרית זה OK לדעת הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, אבל מדוע הרחבה פיסקלית – תקציבית פסולה? מדוע לא להגדיל את הוצאות הממשלה, בלי לגבות יותר מס, (אלא מאלו שהתעשרו מההרחבה המוניטרית)? זה כמובן נוגע באושיות התפיסה הניאו-ליברלית שהממשלה היא הבעייה. אבל, כמו שכתבו רבים וטובים, אנחנו נמצאים בעולם חדש – ואנחנו חייבים לעשות התאמה מיידית של כל המערכת הכלכלית והריאלית למצב החדש. כולנו גדלנו על ברכי התפישה שהממשלה היא הבעיה והמגזר הפרטי הוא הפתרון, אבל כיום אנחנו בעולם שבו המגזר הפרטי הוא הבעיה – והממשלה היא הפתרון.
אהבתיאהבתי
אמנון,
תודה, ואני שמחה שאנחנו מסכימים. רק תיקון קטן: אני עוד גדלתי על ברכי התפישה שהממשלה היא הפיתרון, ומעולם לא אימצתי את התפישה שהממשלה היא הבעיה. כך או כך, תראה עם כמה גלגולים מקצועיים ברקע אני חיה מאז שהייתי סטודנטית צעירה ואופטימית.
אהבתיאהבתי
בהמשך לשיחה לפי התגובה של אמנון והמענה של תמר, כשמוודאים שמשרדי הממשלה ינוהלו בדרך בלתי-תקינה, ברור שהממשלה תהיה הבעיה. משרדי הממשלה בארה"ב איומים. חוץ מאלה שהממשלה רוצה ביקרם, ואלה נהדרים. פגשתי מעט מאוד באמצע, כצרכנית שירותים ממשלתיים כאן.
לפעמים האיכות שונה מאוד (בהתאם לתקצוב ולניהול מלמעלה) בתוך מנגנון ממשלתי אחד: החינוך בעיירה קטנה (והלבנה מאוד) שאני חיה בה אפשר להגיע להשכלה נאותה ביותר. בערים שרוב אוכלוסייתן אפריקאים-אמריקאים ו"היספאנים", לא מתקצבים את המינימום הנחוץ (חומרי לימוד) ומתעקשים על "מבחני הישגים" שמונעים למידה.
ואני חוזרת את גירסא דינקותא: "where there's a will, there's a way" – וכשאין – כל סוסי המלך וכל פרשיו לא ינהלו מדינה ראויה. (כולל מלך נבחר.)
נראה לי שאנחנו בתקופה עכורה מאוד של העולם, שבה אין רצון. אין will אז יהיה won't.
אני מקווה שנתעשת, גלובלית, בהקדם.
אהבתיאהבתי
שונרא,
מסכימה לגמרי, גם עם אופן הניסוח האלגנטי של הדברים. ומה שקרה הוא שאימצו אצלנו את אופן ניהול משרדי הממשלה של ארה"ב. במקום שהם יבואו ללמוד את אופן ניהול המגזר הציבורי המוצלח שהיה כאן עד לפני עשרים שנה ויותר.
אהבתיאהבתי
הממשלות הן הפיתרון לכלכלת האירו ואבטלתה הכרונית הגבוהה!
אהבתיאהבתי
בהחלט ככה.
אהבתיאהבתי
נחמד לראות שמישהו שם לב שההרחבה לא עובדת. הסיבה היא שאין תחרות לכסף. הממשלה בהקציבה ריבית מאותתת ליצרנים מה צריכה להיות הצמיחה שלהם שמולה הם מתחרים. אבל הממשלה מאותתת ליצרנים עצרו וקחו כמה כסף שאתם רוצים. ברור שהכסף ילך לנדלן שבו אתה קונה נכס שאין לו שום עליית ערך אבל לפחות אין לו ירידת ערך. תוסיפי לזה חישוב מופרך של המדד ותראי איך הכסף הגדול מועבר למי שיכול לקחת הלוואות ולהפוך אותן לנדלן או לגזול כמה אגורות מכמה שיותר אנשים (בנקים הם דוגמא בולטת) ותראי שאין לממשלה ולתומכיה שום אינטרס להפסיק את ההרחבה הכמותית.
אהבתיאהבתי