קו אחד בולט בקמפיין הבחירות של נתניהו: זה לא הליכוד שעומד כאן לשיפוטכם, זה המנהיג בכבודו ובעצמו.
על כן גם, בשלב זה לפחות, מתנהל קמפיין הליכוד ללא מצע. על כן גם שלילתו בקמפיין המחנה הציוני אינה משיגה את מטרתה. כי מה זה חשוב אם נתניהו ניהל את העניינים רע? ניהל רע פה-ופה-ופה? ביבי המלך.
נתניהו ער לתכונת הקסם שלו, ומשחק בה. כך אפשר לפרש את שתי התקריות שהוא מלבה עכשיו: התגרותו בממשל האמריקאי – אחד מסמלי הדמוקרטיה המערבית, ודריכתו הגסה על פרס ישראל – אחד מסמלי הדמוקרטיה שלנו. לאמור, דמוקרטיה, או מה שזה, אני לא שם על זה.
נגד ה'לא שם על זה' לא תועיל הצגת מחדלי נתניהו. גם העמדת 'מנהיג חזק' כנגדו, מהצד הפוליטי ההפכי של המתרס, לא תעזור. מה גם שהצד הפוליטי ההפכי, צד הסוציאל-דמוקרטיה, סולד מ'מנהיגים חזקים'. מה שנכון להעמיד כנגד נתניהו הוא את המדינה. לא מדינה מעל-לכל, אלא המדינה הקלאסית: מדינה שהוקמה לתועלת אזרחיה.
בלהט הויכוח העכשווי, נשכחה עמדה אחת שנתניהו החדיר: אידיאליזציה של הממשלה הקטנה, לעומת שלילת הממשלה הגדולה המכונה בפיו 'האיש השמן'. האיש השמן הוא זה שכביכול מוצה עד תום את לשד העובדים ובעלי העסקים, משלמי המסים. והנה, לאן הגענו בהסתמך על העמדה הזו – מאבק חזיתי בין ניהול המדינה על ידי הממשלה, לניהולה על ידי 'איש חזק' אחד.
ונדמה לי, לאחר כל מה שלמדנו בשבועות האחרונים, שזה המסר שאותו המחנה הציוני חייב לחדד. אנחנו לא חותרים לממשלת 'מנהיג חזק', אנחנו חותרים לממשלה גדולה. ממשלה גדולה היא לא ממשלת איש שמן, כדימויה המעוות. ממשלה גדולה היא ממשלת 'ראש גדול'. ממשלת עבודת צוות. ממשלת כבוד ליידע מקצועי. ממשלת משא ומתן עם הציבור.
ולשם ההנגדה, כדאי להבהיר כי תוצאת מה שנתניהו הגה והגשים היא כיווץ משמעותי של הוצאת הממשלה מסך הפעילות הכלכלית. חלק הוצאת התקציב בתמ"ג ירד מ-49% בשנת 1996 ל-39% בשנת 2013.
ככל שקטן חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר, כך מתמזערת זרוע הביצוע שלה ביחס לזרועות הביצוע האחרות. המשמעות היא הפרטת כל מה שזז: חינוך, בריאות תחבורה, ושירותים אחרים. ובסופו של דבר, מי שלא שייך למאון העליון מוצא את עצמו בתחתית הקיום.
זה מוביל אותנו לסעיף העיקרי שיש לכתוב מחדש במצע המחנה הציוני: הסעיף המצהיר על הוצאה ציבורית של 40% מהתמ"ג בממשלה שהוא יקים. שיעור ה-40% נמוך על פי כל קנה מידה מקובל – ממוצע האיחוד האירופי לשנת 2013 הוא 50%, ובכמה ממדינותיו עומד השיעור על 55% ויותר. כל אחוז שיתווסף אצלנו מעל ל-40% יאפשר להגדיל את הוצאת הממשלה בעשרה מיליארד שקל לשנה. אין כל בעיה במימון אחראי של התוספת, ניתן להכביד את תשלום המס על המאון העליון ועל החברות העסקיות הרווחיות.
הגענו לסוף ונאמר שוב, הכסף אינו העיקר. העיקר הוא 'ממשלת ראש גדול'. זה המסר, עם הטכניקה כבר נסתדר.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
מסתבר שאת כולה לתרום ל"המחנה הציוני" רעיונות שיתרמו לקמפיין.
היש סיכוי שהם יקשיבו לך?
אהבתיאהבתי
מה אתה חושב? זה ירחף איפשהו באוויר.
אהבתיאהבתי
מה מבטיח שהמימון האחראי של התוספת באמת יגיע מהמאיון העליון וחברות רווחיות ולא שוב ממעמד הבינים
אהבתיאהבתי
פשוט וקולע.
אבל הם כבר הביאו את אדלר.
והם כבר התחייבו להוסיף אי אלו מיליארדים בלי לבסס את התוספת על עקרון אחד פשוט.
והתוספת יכולה לרדת מהחטיבה להתישבות – גם מושחתת, גם משרתת קבוצה קטנה על חשבון הציבור הרחב.
אהבתיאהבתי
אני חושב שאחוז אחד מהתמ"ג הוא עשרה מיליארד, לא מיליארד.
אהבתיאהבתי
היי גיל,
ומה מבטיח שכל סעיף אחר במצע יוגשם? זה עניין של אמון בין בוחרים לנבחרים. מה שאני יכולה לקבוע באחריות, זה שניתן בהחלט לארגן את הסכומים הדרושים ממיסוי על שתי הקבוצות האלה.
אהבתיאהבתי
נטע,
אדלר, אני מניחה, מנסה לארגן את המצע מחדש. אני מקווה שהוא יעלה על כמה רעיונות טובים ובכלל גם מה שנכתב כאן.
אהבתיאהבתי
אור,
אתה לגמרי צודק, היקף התמ"ג הוא כטריליון שקל לשנה. כתבתי את זה, גם בפוסטים כאן, מיליון פעם. היום התבלבלתי ואני מיד מתקנת.
אהבתיאהבתי
תודה על הרשומה,
רפורמת מיסוי כמו זו שאת מציעה כאן, הוגשה על ידי שר אוצר בישראל והיתה תכנית אופרטיבית של ממשלת ישראל לפני כחמש עשרה שנה. הקלידו בבקשה, "רפורמת המיסוי בן בסט" ומיצאו מה היה תכנה ומי הכשיל אותה.
לחילופין או בנוסף, חפשו מה כתב עליה מומי בן דהן, למשל.
אתם יודעים איך מכשילים רפורמה פרוגרסיבית תוך שימוש ברטוריקה שמאלית? אומרים, למשל: "אני בעד, אבל אם יש בה צדק, יופע נא מיד, אחרת אני נגד".
וכל זה, ללא הצגת חלופה והידברות בניסיון למצוא פשרה, אלא אחרי שקודם לכן נמסר על תמיכה, בהודעה של יום מראש מודיעים על התנגדות.
אז מה אנחנו מקדמים? משהו אופרטיבי? או מסר? ולא שחייבת להיות סתירה בין השניים. תמיד עדיף מסר שהוא קוהרנטי לתכניות האופרטיביות. ואם המציאות איננה עונה לספציפיקציות שהתווינו לה? אם צריך לבחור: במה בוחרים?
גם אם לא אקבל תשובה לשאלה זו, גם אז זו תהיה בבחינת תשובה די חזקה.
אהבתיאהבתי
תיקון טעות: השם הוא כמובן מומי דהן ולא מומי בן דהן.
אהבתיאהבתי
ערן,
אנחנו מקדמים קודם כל מסר. כי הוא הבסיס האידיאולוגי והפוליטי לכל, והוא צריך להיות ברור. אחר כך באה התוכנית האופרטיבית, וברור שלכל שינוי יהיו תמיד מתנגדים. עכשיו הקרקע בשלה יותר לתפישה שאני מציעה, בגלל צעדי אובמה בארה"ב שהולכים בכיוון המיסויי שעליו אני מצביעה, ובגלל ההתפכחות הכללית לגבי תפקידה של הממשלה בשוק חופשי.
אהבתיאהבתי
תודה על תשובתך,
לצורך הפלת רפורמת בן בסט נעשה שימוש גם במסר חברתי שמאלי, ואנשים "חברתיים" קנו את זה. מס על ירושות לא עבר, מס על רווחי הון קוצץ לבלי הכר, אבל הרטוריקה היתה ללא דופי. פה יש דוגמה שבה צריך לבחור, מה חשוב יותר?
ההתפכחות כמו שאת קוראת לה, מתרחשת כבר די הרבה זמן. מה יצא לנו מזה במדיניות הכלכלית: ביעד הגירעון, בכלל ההוצאה, בהרכב המיסים – לפני קרוב לעשרים שנה כבר היינו במקום הראשון או השני בעולם ביחס המיסוי עקיף\ישיר, בכל פרמטר מדיד אחר?
כלכלה היא גם עניין פוליטי, כתבת במקום אחר. אבל בסיס אידיאולוגי זו לא בעיה להמציא, או להעתיק ולהדביק – וגם את זה כתבת.
השימוש ברטוריקה שמאלית חברתית כמסך עשן, איננו שונה מהותית מכל הסחה אחרת – ויהיה זה העיסוק ב"מונופולים", "הריכוזיות", "הכיבוש", "הביורוקרטיה" – כל דבר אחר שהוא אולי רלוונטי, אבל לא פה, ולא בדברים הקונקרטיים לנושא, בוודאי לא בעדיפות ראשונה. בלי לזלזל חלילה במסר, כשאת אומרת שהקרקע יותר בשלה, אני אומר מצוין, איפה נמדד היבול שהקרקע מצמיחה? מה קובע בחשבון אחרון?
אני לא מציע ייאוש, חלילה. אני מבקש קנה מידה לשיפוט של הדברים, שאיננו מתחשב אך ורק בשאלה מי המציא ראשון את מותג החברתיות, ולא שהוא לא חשוב. אבל פה היה מהלך קונקרטי, והוא נפל, בין היתר כי מישהו חבר למאון העליון בחברה הישראלית כדי להפיל אותו, וכל זה תוך שימוש בטענה שהרפורמה היא "אנטי חברתית". מה דעתך על רפורמת בן בסט? האם היא אכן היתה "אנטי חברתית"? זה הבלוג שלך, האם מותר שזה יהיה הנושא?
אהבתיאהבתי
ערן,
אני לא זוכרת את פרטי רפורמת בן -בסט, לכן אין לי כרגע תגובה עליה. אני גם לא מבינה מה זה משנה למה שכתבתי כאן. הצגתי שני מגזרים שלדעתי אפשר לגבות מהם מס של עשרות מיליארדי שקלים לשנה די בקלות. כמובן ששינויים כאלה לא עושים במכה, מחלקים אותם למספר צעדים.
ברור לגמרי שלכל תוספת מס תהיה התנגדות, וברור שהמתנגדים הם גורמים חזקים ומתוחכמים שייעזרו בלוביסטים, ויפציצו את התקשורת עם המסרים שלהם. גם ידוע, עכשיו עד לזרא, שהרבה מהמסרים האלה מוחבאים תחת המסווה ה"חברתי".
ונכון, אני לא עוסקת בעניין הזה במאמר הזה, אם כי עסקתי בו במאמרים אחרים. כאן אני רוצה לחדד דבר אחר שגם מפלגת העבודה התחמקה ממנו שנים רבות, וכלכלנים רבים אינם מעזים לומר אותו. אני מנסה לחדד כאן את המסר של 'ממשלה גדולה', ומנסה לטעון שאימוצו הגלוי יועיל למפלגת המחנה הלאומי בגלגול הזה, כי הוא יבדל אותה מהמסר של 'מנהיג חזק' המוביל את הליכוד ועוד כמה מפלגות. ונכון שאין טעם להעלות את המסר הזה אם לא מאמינים בו בלב שלם, כמו שאין טעם לזרוע שקרים בכל מצב אחר.
אהבתיאהבתי
פינגבק: עבודה שחורה » למחנה הציוני חסרים סמלים ברטוריקה שלו