ריח סימטת הלאפות

אנחנו מגיעים לשם כל שבוע כמעט. נכדינו מכורים ללאפות ולבייגלה-שומשום שלהם. בימים כתיקונם, ריח המאפה עוטף אותנו כבר בכניסה לסימטה. מאז תחילת ה'אירועים' אין ריח. אין גם בייגלה על המדפים. הלאפות לא מחכות לנו. רק כשמספר לקוחות נאספים, האופה מניח כמה לאפות בתנור.

גם בחנות הירקות הנהדרת – המועדון של כל מי שאנחנו מכירים בסביבה – כבר לא נדחפים במעברים. ובמסעדה האהובה עלינו, המלצרים עומדים בטלים, נדמה לי שכמה מהם הפסיקו להופיע. בעלי העסקים באבו-גוש לא מתביישים להודות: פחות יהודים פוקדים את היישוב מאז 'צוק איתן' והאירועים שסביבו, הפרנסה שלהם נפגעת.

אבו-גוש ידוע מאז ומתמיד במתינותו הפוליטית. אם שם העניינים ככה, הם לא יכולים להיראות טוב יותר ביישובים הערביים האחרים – מקום מושבם של חמישית מאזרחי מדינת ישראל. האם מצוקת ערביי ישראל תישאר סגורה וחתומה באי שלהם? אין שום סימן לעיסוק בשאלה הזו במצע המחנה הציוני לבחירות.

ריח מסדרונות הרפואה

יצא לי לפקוד אותם מספר פעמים בשנה האחרונה. ירדתי במדרגות 'הדסה', הבית חולים הכי יוקרתי במדינה, והתאמצתי מאד לא להניח יד על המעקה.

אבל החוויה שהכי נחרטה אצלי, היא חווית ההמתנה לבדיקה שבעלי עבר. זה היה באחת מהקליניקות שפועלות בקבלנות משנה עבור קופת חולים הכללית. קליניקות שהמוטו שלהן הוא רפואה חסכונית. הגענו לחדר הקבלה, חיפשנו איפה לשבת, וכמה דקות ביליתי בחיפוש אחר הכיסא הכי פחות מלוכלך.

ואז, פתאום, הריח חזר אליי. ריח קופת חולים ההסתדרותית של ילדותי. ריח ליזול חריף של מקום שחוטא כמה דקות קודם לכן. מראה של ספסלים לבנים בוהקים. מרפאת קופת חולים ציבורית של מדינה צעירה וענייה.

איפה הריח של מסדרונות הרפואה? מדוע הוא נגוז ממצע המחנה הציוני? ריח כזה לא עולה בנחירינו מקריאת ההתייחסות הרפה למשבר הבריאות. ובפרט, שבפתח המצע מודגש ששיעור ההוצאה הציבורית מסך התמ"ג לא יגדל בתקציבי השנים הבאות, ויעמוד על כ-40%. גם התוצר צפוי לצמוח רק במעט. מאיפה יבוא הכסף לליזול? לא מצאתי לכך תשובה משכנעת במצע המחנה הציוני.

ריח האין-מזגן באוטובוס  מחקתי אותו מזיכרוני מיד כשכף רגלי התייצבה על אדמת תל-אביב. שאפתי את אווירה הזך של תחנת ארלוזורוב מלוא ריאותיי, וווידאתי שעוד לא התעלפתי. הייתי בסיומה של נסיעת חמישים דקות ממחלף הראל לתל-אביב, אוטובוס דחוס וסגור עם מזגן לא-פועל. מה אני באה בטענות? ערב חנוכה, לאגד נגמרו האוטובוסים.

אין אוטובוסים, ואין התייחסות לתחבורה הציבורית במצע המחנה הציוני. אנחנו לא מסכנים, חמישים אלף תושבי פרוזדור ירושלים. כמה מהיישובים סביבנו מככבים בראש כל הדירוגים הכלכליים-חברתיים. עם זאת, כולנו נזקקים מפעם לפעם לתחבורה ציבורית סבירה. אנחנו משלמים המון מיסים, אנחנו לא זוכים לקבל תחבורה ציבורית סבירה.

ראשי המחנה הציוני, תקשיבו טוב לכל מצע בחירות יש ריח. ריח טוב של מציאות טרייה ומבריאה הנאפית בתנור, או ריח עבש של חידלון. עוד לא מאוחר, אנחנו מחכים למצע סועד לב ונפש מבית התבשיל שלכם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***