קביעת היסוד הזו כאילו מובנת מאליה, אבל ברוח הפוסט-מודרנית השורה על הדיון הציבורי בישראל, אין ברירה אלא לדקלם אותה מחדש. כי אילו היא באמת הייתה מובנת מאליה, לא היה מתנהל ויכוח סוער כזה על הפעולה בסוריה – פוליטית או ביטחונית? ומה עם פוליטית-ביטחונית? לא ברור שכל צמד – שר ביטחון וראש ממשלה – יגיב אחרת על אותם נתונים המוצגים בפניו? יגיב בהתאם לתפישתו הפוליטית.

הצד הזה של ניהול ממשלה התחדד אצלי לאחרונה בעקבות נייר עמדה שהכנתי על תקציב 2015. כבר מזמן שאני  לא קוראת את תקציב הממשלה מתחילתו ועד סופו. אני נכנסת ישר לנתונים ולעובדות שאני צריכה. הפעם, לצורך מה שהכנתי, עברתי על ספר עיקרי התקציב דף אחר דף.

נדהמתי לראות ספר משולל מסר. נדהמתי משום שמלכתחילה ציפיתי להצגת יעדי הממשלה כבר בהתחלה. אולי יעד צמיחה, אולי יעד ביטחון אזרחי, אולי יעד העלאת רמת חיים. נכון, קשה להתחייב בעולם לא-יציב. אבל כבר אמרו את זה לפניי, האדם מחפש משמעות. הצבת יעד היא תנאי הכרחי להתקדמות, תנאי הכרחי לחיים.

בתקציב 2015, כמו בכל תקציבי הממשלה מזה עשרות שנים, קשה למצוא יעד כלשהו,  התחייבות למשהו. הוא נפתח ללא הקדמה של שר האוצר או של ראש הממשלה. ארבעים ושלושה עמודיו הראשונים מכילים את הגיבוב הבא: תוכן עניינים, תקציר מנהלים טכני, תמצית התקציב, תחזית הטבות המס לשנה הבאה, ניתוח ההתפתחויות הכלכליות ופרק מדיניות. רק בעמוד 44 מגיעים לרשימת יעדים קצרה – רשימה שיכולה להתאים לכל ממשלה, בכל מקום ובכל עת.

רשימת היעדים הסתמית היא ביטוי לא-פוליטיות לכאורה של התקציב. כאילו תקציב הוא רשימת ניהול משק בית, כאילו הוא אינו מבטא יחסי כוח, כאילו הוא אינו מעצב יחסי כוח. כאילו יש רק נוסחה אחת נכונה לגביית מס, כאילו יש רק נוסחה אחת לצמיחה כלכלית. כאילו כו-לם מסכימים על ה-כל.

בפועל, הדבר היחיד היום שעליו מסכימים כולם הוא אי-ההסכמה – התחושה שמדינת ישראל מפולגת כפי שלא הייתה מימיה. ויתכן שאחת הסיבות לאי-ההסכמה היא הסתתרותה של הממשלה – הימנעותה מבירור דברים ומנגיעה בסוגיות כואבות. הסתתרות זו מתבטאת במיעוט ההצהרות בפתח פירסומי הממשלה.

הסתתרות זו היא תופעה של שנות ה-80 והלאה. מפא"י ההיסטורית התגאתה בחזונה הבהיר. המחשה לכך ניתן לקבל מפרסומים מייצגים של משרד התעשייה והמסחר בשנות המדינה הראשונות. כך, למשל, בספר 'התעשייה' מהשנים 1957/58 מופיעים שני מבואות של שר התעשייה והמסחר דאז, פנחס ספיר, ומאמר מדיניות קצר של אריה שנקר, נשיא התאחדות בעלי התעשייה באותה תקופה. במסמך הקרוי 'התעשייה עבר ועתיד' משנת 1965, מופיע פתח דבר של חיים צדוק, שר התעשייה והמסחר דאז, ואחריו, הקדמה של מי שהיה אז שר האוצר, פנחס ספיר.

אפשר ללמוד מפירסומי התקופה ההיא את חשיבותו של מסר פוליטי רם וצלול בפתח כל מסמך ממשלתי. אפשר ללמוד מהם את מרכזיותה של ההסכמה הלאומית בכל תחום. אפשר ללמוד מהם את ערך התקווה במנהיגות לאומית. ואפשר, לפני הכל, להשליך מפרסומים אלה על הרצוי במצע בחירות מפלגתי. אל לנו לפחד מקביעת יעדים. קביעת יעד אינה התחייבות   להגשמתו המלאה. קביעת יעד היא ביטוי של הצורך האנושי לחלום, ושל האומץ להילחם על הגשמת החלום.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***