"מחירים יורדים, דאגה עולה". כך, בכותרת לא-מדעית, סיכמו בניו-יורק טיימס הבינלאומי את התחושה שהשתררה בגוש האירו עם פרסום מדד דצמבר בשבוע שעבר. שיעורה הממוצע של ירידת המחירים בגוש האירו, מדצמבר לפני שנה לדצמבר השנה, הוא 0.2%. זו ירידת המחירים הראשונה בחישוב שנתי מאז 2009, השנה שלאחר פרוץ המשבר הפיננסי.

אצלנו, באופן דומה, מצטמצם שיעור עלייתו של המדד בעקביות מראשית 2014, בהשוואת כל חודש לעומת מקבילו אשתקד. מאוקטובר ועד נובמבר, המדד יורד ממש, מדד דצמבר עוד לא פורסם. ירידת המדד הכללית מיוחסת לצניחת מחירי הדלק בחודשים האחרונים, בהמשך לירידתם העקבית מאז 2013. לצד מחירי הדלק, יורדים גם מחירי חומרי הגלם האחרים.

כך או כך, מעניין לראות כי מגמת המחירים די דומה אצל כולם. ההאחדה הזו היא אחד מביטויי התגשמותו של חלום הגלובליזציה. בישראל, נראית התכנסות מדדי המחירים לרמה מערבית יחד עם התקדמות חשיפת המשק ליבוא ממדינות הייצור הזול. במקביל, נצפית מאז האחדה בין שערי הרבית בישראל לשערים במדינות המתועשות.

וכבונוס נלווה  להתמזגותנו הגלובלית, אנו מקבלים גם את איבוד השליטה הגלובלי, ואת אי-הוודאות  של כו-לם. דפלציה?  כמה חודשי ירידת מדד עוד לא מזכים בתואר הכבוד. דפלציה היא תהליך מתמשך של ירידת מחירים. ואם זה רק קדם-דפלציה, מה, אנחנו לא בצרה?

עידן הדמדומים קורא להיערכות של המממשלה על מנת לבלום את הידרדרות המחירים, ואת האטת הצמיחה ועליית האבטלה הנלווים אליה. הוא תובע גם תכנון ארוך טווח למצב שבו הדפלציה תהפוך להיות ידועה וברורה. וכאן מתברר הקושי הטמון בעולם-ללא-גבולות שבו אנו חיים.

אצלנו, משק פתוח מאד על פי כל קנה מידה מקובל, נצטרך אולי לחסום כמה מהפתחים המאפשרים חיבור חופשי בינינו לבין העולם הגדול. במדינות האירו, המצב מורכב יותר, חסימת פתחים שכבר נפתחו בין מדינות הגוש תתפרש כנסיגה מהמטבע המשותף ומהאיחוד האירופי בכלל.

תיאורטית, יכולים בגוש האירו להוריד את רבית הבנק המרכזי המשותף, אך הרבית הזו ממילא נעה סביב האפס. הצעד הבא, בהשראת ה'פד' האמריקאי, היא הגדלת כמות הכסף בעזרת רכישת אג"ח של ממשלות הגוש על ידי הבנק המרכזי המשותף. וכאן, מתחדדת הסתירה בין איחודו המוניטרי המלא של הגוש – עד לאיחוד מטבע – לבין פיצולו הפוליטי למדינות נפרדות בעלות תקציב נפרד, ואינטרסים לאומיים נפרדים.

הנה, עכשיו, שואלים ממי ירכוש הבנק האירופי המרכזי את אגרות החוב. מגרמניה? מיוון? מספרד? ברור שיוון וספרד הכי זקוקות להזרמת הכספים הזו. אבל ברור שהן חטאו ופשעו על פי הסטנדרטים הכלכליים הגרמניים. וברור גם, שעל פי אותם סטנדרטים עליהן להיענש, ולא ליהנות מגיבוי נוסף למחזור אגרות החוב שלהן שאולי לבסוף יתגלו כחידלות פירעון.

אפשרות אחרת לבלימת הדפלציה המתפתחת היא הגדלת הוצאת הממשלה או קיצוץ הכנסתה ממס. בקצרה, מדיניות תקציב מרחיבה, אבל אצל מי? גרמניה, בנחרצות, מטילה ווטו על הרחבת התקציב אצלה, ואצל כל מדינת אירו אחרת.

הימנעותה הקנאית של גרמניה מהדפסת כסף – אם לכיסוי רכישת אג"ח של הממשלה, או למימון ישיר של גירעון התקציב – יונקת מטראומת הסכם וורסאי שלה. ההסכם שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה בינה לבין מדינות המערב הגדולות, הטיל עליה תשלום  פיצוי כבד על נזקי תוקפנותה הצבאית. פיצוי זה, שמומן  על ידי הדפסת כסף, הוביל את גרמניה להיפר-אינפלציה, למשבר כלכלי נורא, להקצנה פוליטית עד לנאציזם.

ואם חוזרים להקשחת הלב הגרמנית עכשיו, אי-אפשר להתעלם מהאירוניה ההיסטורית הגלומה בה. אבטלה איומה? אומרת גרמניה לשכנותיה, משבר מוסרי נורא? ספרו לנו על זה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***