מלחמתנו במונופולים נגד השכל הישר

ראשון המתריעים, בסיבוב המחודש, היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, באמצע דצמבר. ליכט, במסמך שפרסם, קבע שנדרשת הסדרה בתחום הגז הטבעי. ריכוזיות הון היא ריכוזיות כוח, הוא הזהיר. מספר ימים מאוחר יותר, בדו"ח מטעם חברת החשמל שהוגש לראש הממשלה, צויין כי המחיר שדלק ונובל אנרג'י גובות בישראל גבוה מדי. עוד מספר ימים, הממונה על ההגבלים העסקיים, דייויד גילה, התעורר, וכהרגלו, זרק ביטויים מרשימים: 'פיצול בעלות', 'הסדר כובל'.  כל התבטאות כזו לוותה בכותרות ענק בעיתונות, ובהכרזות נרגשות של פוליטיקאים. עברו שבועיים, והממונה כרגיל שוקל את צעדיו. שוקל, יש משהו שלא נשקל כבר קודם? מרבית הגז הטבעי מהקידוחים הימיים בישראל מופקת בשני שדות: לוויתן ותמר. הם שייכים בעיקר לשתי חברות: דלק ונובל אנרג'י. דבר הימצאו של מאגר גז ענק, נודע כבר ב-2010, וועדת ששינסקי הוקמה בעקבותיו. הוועדה התרכזה בעיקר בחלוקה נאותה של רווחי הגז בין החברות לאזרחי ישראל, והזניחה היבטים אחרים.

עכשיו, פתאום מגלים שלוויתן הוא לוויתן. הוא גובה את המחיר  שבא לו, שומר על איכות הסביבה איך שבא לו. גם זה לא חדש, תכונות המונופול מזוהות בתורת הכלכלה כבר מאות שנים. לצד זה, יודעים גם שפרוייקטים כלכליים מסויימים הם מטבעם 'מונופולים טבעיים', משום שניהולם היעיל נשען על מיצוי 'יתרונות לגדול', דהינו, על תפעול בקנה מידה נרחב. כך, ברוב המקרים, בתחבורה ציבורית, בחשמל, בתקשורת, ובשירותים דומים. על כן, בכלכלה ששררה בעולם המתועש עד לשנות השמונים, העדיפו להפקיד את השירותים האלה בידי הממשלה.

סיפור הגז, וסיפור הפקתם של אוצרות טבע אחרים, טומן בתוכו דבר נוסף, נקרא לו 'בעלות ציבורית טבעית'. כי למי, באופן הגיוני, שייך מכרה הזהב שהתגלה בחצרו של שגיא ענקוני – האם לענקוני ששילם פרוטות עבור הקרקע, או למדינה שבה הוא חי, ואין לה בעיה לפצות אותו על ערך הקרקע כשלעצמו?  בעלילת הגז אצלנו, אוצר הטבע מן הראוי שישתייך לכו-לם. זה לא אומר שממשלת ישראל צריכה להתנער ברגע מהסכמי הגז שחתמה. היא גם תתקשה מאד לעשות זאת בזמן סביר, ובמידת נזק סבירה. זה כן אומר שחובתה של הממשלה לדרוש מזכייני הגז קצת כבוד לזכויות הבסיסיות של 'בעלי הגז הטבעיים'.

אבל נעזוב לרגע את הגז, ונעבור לדרמה האחרונה מבית מדרשו  של הממונה על ההגבלים העסקיים. בהשראת טיפולו המרשים בגז, הודיע גילה ערב השנה החדשה, כי הוא שוקל להרחיב את הגדרת המונופול של תנובה לאחד-עשר מוצרים, וזו של שטראוס לארבעה מוצרים. כיום, שתי החברות מוגדרות כמונופול במוצרי חלב בכלל. ולמי שלא הבין את ההבדל הדק בין החלב הכללי לחלב הספציפי של שוק הגבינה הצהובה או שוק הקוטג', הנה ציטוט מהדה-מארקר של מומחה משפטי להגבלים עסקיים: ההכרזה הספציפית 'תאפשר לממונה לפקח ביתר קלות על המחיר של המוצרים המוכרזים, ולנקוט צעדי אכיפה מנהליים נגד יצרן שיגבה מחיר מופרז על מוצריו'.

אם כך, בעצם שוקלים להחזיר לפיקוח עוד כמה מוצרי חלב, שהיו שם שנים והוצאו ממנו כשרוח השוק החופשי נחה על המדינה. הכל יחזור להיות אותו דבר, אבל בדרך פי כמה מפותלת יותר. כי הממונה על ההגבלים העסקיים הוא לא סתם פקיד ביחידת הפיקוח על המחירים של משרד התעשייה והמסחר. הממונה הוא גוף עצמאי, הוא שוקל, הוא בודק, הוא קובע עקרונות שבעטיים נכנסים לדיון משפטי של שנים. מיותר לומר כמה זה עדיף על הפעלת שכל ישר, של מי שמכיר את התחום מקרוב, ויודע להגיע להסכמה מהירה עם היצרנים.

יתרונה המובהק של הרשות להגבלים העסקיים על פיקוח מחירים צנוע או על הפעלת רגולציה בסיסית בתחום הסביבה יתברר לגמרי כשנסקור את ההיסטוריה שלה. הרשות הוקמה בתחילת שנות ה-90, על פי דגם אמריקאי, שהגיונו הוא שינוי מבני לתיקון כל עיוות שמוצאים. שינוי מבני אף פעם לא מתבצע מיד, וזה אולי מה שהוגי הרשות להגבלים  בארה"ב כה אהבו. מאז היווסדה בישראל, גילתה הרשות להגבלים עסקייים את הריכוזיות הנוראה, את המונופולים הרעים, את הקרטלים הרשעים, ועוד עובדות חיים מעציבות כאלה. ומאז ועד עצם היום הזה, היא שוקלת את צעדיה בכל כובד הראש המשפטי הראוי.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s