בשבוע של חג השמן הלאומי, שלפתי את בקבוק השמן מהארון יותר מפעם אחת. בשליפה ראשונה, שמתי לב שזה לא שמן הטיגון הרגיל שאני קונה – שמן קנולה של יצרן ישראלי ידוע. שני הבקבוקים דומים מאד במראה, ולכן בטעות הרמתי מהמדף את הבקבוק הלא-נכון.

בקבוק השמן, שתודה לאל הולך להיגמר עכשיו, הוא מותג פרטי של רשת המרכולים שבה אני קונה. הפקק שלו לא רוצה להיפתח, ולעומת זאת גם לא אוהב להיסגר. והכי מטריד, הבקבוק עשוי מפלסטיק דקיק שנמעך פנימה בחריקה רמה כשהאצבעות נחות עליו. זו לא הצורה המעוכה שמטרידה אותי, זה הלחץ על השמן שבפנים, שעלול להזניק אותו החוצה בלי שליטה. בקיצור, בקבוק שדורש יחס מיוחד, בעיצומו של טיגון שמבקש יחס אישי משלו.

שני הבקבוקים מכילים אותה כמות של ליטר אחד. מחירו של בקבוק השמן של היצרן הידוע הוא 15.50 שקל. מחיר השמן מהמותג הפרטי אמור על פי האינטרנט להיות זול ממנו בהרבה. אלא שעל הבקבוק שאני רכשתי בטעות לא מודבק תו מחיר. אולי בטעות.

ויש עוד הבדל בין שני המוצרים. על בקבוק השמן של היצרן הידוע כתוב שהוא מיוצר בישראל. על בקבוק המותג הפרטי של המרכול, כתוב שהוא מיוצר בגרמניה. על בקבוק דומה שקניתי פעם קודמת בטעות – עם אריזה גרועה באותה מידה – היה כתוב שהוא מיובא מרוסיה הלבנה. ולמען הרבות בלבול, בלבול פותח את הראש, כלל לא בטוח שהשמן של היצרן הישראלי הידוע אכן מיוצר כאן. ייתכן שהוא רק נארז ומשווק על ידי היצרן בעל המוניטין.

ובכל זאת, אני מעדיפה את השמן שיש לו אבא יצרן שמן מוכר. שמן קנולה עלול להזיק לבריאות, אם הוא לא עשוי מחומר גלם באיכות טובה. משום מה, ואולי רק משום תמימותי, אני מאמינה שיצרן ישראלי גדול לא יסכן את שמו הטוב בשביל קצת רווח נוסף ממכירת שמן גרוע. אני פחות בוטחת בחלטוריסטים למיניהם, כולל רשתות השיווק חובבות המותגים הפרטיים הזולים.

אני פחות בוטחת ברשתות בגלל תחרות הרצח המתנהלת ביניהן, ומאיימת על קיומן. אני פחות בוטחת בהן, אחרי שאני רואה את אריזת השמן שלהן. זו אריזה של מי שיש לו רק אלוהים אחד – לא אלוהי האיכות, לא אלוהי הגאווה המקצועית. זו אריזה של מי שיודע ששום רשות לא שמה את עינה עליו.

מדורי הצרכנות הרציניים, שהיום פעם בעיתונים, נעלמו לפני שנים רבות. רשות הצרכנות של משרד הכלכלה בקושי נשמעת. פיקוחו של משרד הבריאות לא תמיד מורגש. ספק רב אם השמן הזה נבדק על ידי איזשהו גוף מוסמך. כשאחזתי בידי את הפלסטיק החורק, נזכרתי בממונה על האריזה שפעל אי-אז במשרד התעשייה והמסחר. תפקידו היה לקדם את תרבות האריזה בישראל.

אני יודעת שממונה ממשלתי על אריזה חי מכספו של משלם המסים. אבל אני חושבת שהוא נותן תמורה על העסקתו. נדמה לי שהיעדרו של ממונה על אריזות מסגל השירות הציבורי שייך לאותה קטגוריה של דיון הפלסטיק על יוקר המחיה. דיון שאינו מכיר באיכות. דיון שיעדו הסופי הוא אחד ויחיד: רמת חיים של פלסטיק מעוך להמונים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***