רשת ג' מבהירה: פמיניזם פוליטיקה וכלכלה

באחת מנסיעות הבוקר שלי, האזנתי כמנהגי לתוכניתה של ורד יפתחי-גרין ברשת ג'. באותו יום, כבר היה ברור כי הממשלה התפרקה, אבל עוד לא ניתן לכך האישור הרשמי. לקראת סוף התוכנית, הצטרף אליה מגיש התוכנית הבאה: אהרון פררה. יפתחי-גרין שאלה אותו בחיוך מה הוא חושב על מה שקורה בממשלה, ופררה ענה לה שבתוכנית הזו לא עוסקים בפוליטיקה, או משהו בסגנון דומה. האפיזודה הקטנה הסתיימה בשיר של שרית חדד 'אתה תהיה לי ראש ממשלה', שיפתחי גרין השמיעה.

זה היה מצחיק, זה היה מעורר על הבוקר, וכדרכי כשאני חצי-רדומה, זה סחף אותי למחוזות לגמרי אחרים. חשבתי על הספונטניות של יפתחי-גרין לעומת הזהירות של פררה. שמתי לב לתופעה הזו בתחום המקצועי שלי, שתמיד סובב סביב פוליטיקה. במשך השנים הבחנתי, שנשים מוכנות יותר להתייחס למציאות ולומר את דעתן עליה באופן ישיר, גברים נזהרים.

בהתחלה, כעסתי כשנתקלתי בהתחמקות הגברית מדיבורים מיותרים, עד שקלטתי שזה דפוס חוזר, כנראה לא-בלי-סיבה. נדמה לי שמה שמתבטא כאן הוא ההבדל בין 'מפרנס ראשון' למפרנסת שנייה'. לא נעים לומר, אבל נשים תמיד שומרות בירכתי מוחן את הידיעה, שבמקרה הגרוע ביותר מישהו יביא את האוכל הבייתה. זה לא 'עוד מישהו' מבחינתן. זה המישהו שיחטוף את הגינוי החברתי, אם הוא יפסיק לעבוד אפילו ליום אחד. בעוד ש'היא' תוכל תמיד להסתתר מאחרי המשפחה והילדים.

לזה נוסף עוד מרכיב התנהגותי שאני חושבת עליו לא-מעט. לנשים קשה יותר למצוא את הקול המקצועי שלהן. אשה נאלצת לנהל מלחמה אדירה עד שמקשיבים לה. מתוך כך, רואים אצל נשים התפצלות לשני מסלולים אופייניים. מסלול 'הילדה הטובה' מוביל את הצועדות בו לתפקידים בכירים ואפילו בכירים מאד. המסלול האחר מיועד למי שאינן מסוגלות להתחפש למלכת בריטניה ופמלייתה, עשר שעות כל יום. הן, בדרכן העצמאית, נדחפות לא-פעם להיות נועזות יותר מהגברים במקצוען.

תשומת הלב להבדלים האלה בין גברים לנשים נמצאת אצלי בראש עשרות שנים, מאז שהכנתי את עבודת המ.א. שלי על הבדלי שכר בין גברים לנשים. המודל המקובל להסברת פער השכר מתבסס על ניסיון לבודד את השפעת המשתנים המדידים כגון השכלה-גיל-משלח-יד, מהשפעת השארית-הבלתי-מוסברת. לאותה שארית מיוחסת 'האפלייה' נגד נשים. אני הרגשתי לא נוח עם הפירוק של גורמי השכר, משום שנדמה לי שדווקא בתוך המשתנים שאנו מצליחים להגדיר ולמדוד חבוי המון מידע שאין לו שם, שהוא בעצם העיקר. מוגבלות הבנתנו, וקוצר ידה של טכנולוגיית המדידה שלנו, גורמות לייחוס המידע הזה לאותם משתנים שאנחנו כן שמים עליהם את היד.

נראה לי שכאן כבר ברור שאני מרשה לעצמי קצת להיסחף במחשבותיי, ונעבור לממשלת השמאל-מרכז שלאחר הבחירות. אנשים שעוד לא נחשפו לכוחות הכלכליים האמיתיים, בטוחים שאם הם יחזרו מאה פעם ביום על המנטרה המודל-הניאו-ליברלי-נגד-סוציאל-דמוקרטיה, המציאות באחת תתהפך. בפועל, המלחמה האפקטיבית והקשה היא על שינוי סעיף-אחר-סעיף בשוק ההון, בשוק המטבע, במערכת המס, ובשאר ממדי המרחב הכלכלי. הקרב האכזרי ממש יתנהל על ניתוק אלפי קשרים וזיקות נסתרים בין הון-שלטון לתקשורת.

החפירה היומיומית בגורמים שהביאונו-עד-הלום תדרוש מפועליה השחורים אורך-רוח ואומץ לאין קץ. זה לא פשוט להבין איך מפרקים משק ומרכיבים אותו מחדש לבנה-אחר-לבנה, מבלי לפרק את חייהם של מאות אלפי אנשים. במיוחד, שתמיד, מה שקובע באמת הוא הסמוי מן העין.

על כן, גם אין שורה תחתונה להרהורי יום-חורף-מעונן האלה שלי. אני בעיקר מאחלת טונות של תבונה ויושר-לב למי שירכיבו את הנבחרת הכלכלית הבאה. אלה שימנו את שר האוצר ואת הפקידות הבכירה בכל המשרדים הכלכליים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן*

7 מחשבות על “רשת ג' מבהירה: פמיניזם פוליטיקה וכלכלה

  1. השינוי "סעיף אחר סעיף" בשוק זה או אחר ,הוא אשליה במשטר הניאו-ליבראלי האכזרי השולט פה מאז 1977.שר האוצר והפקידות הבכירה נמצאים בשירות הטייקונים,וכל קוסמטיקה לא תשנה זאת.וכן,ההפרטות נמשכות בכל עוזן.אולי תדברי על חייהם של מאות אלפים שפורקו ונשברו מאז 1977?

  2. עקב נסיבות חיי, לא היה לי מעולם אותה תודעת "מפרנס שני" וזה יצר לי בעיות לאורך כל הדרך. כי כשהסתכלו עלי ראו אשה. אבל כששמעו מה שאמרתי, זה נשמע קצת יותר מדי גברי, לא מתפשר, לא רך, נחרץ.

    ומה שמצחיק (או עצוב, תלוי מאיפה מסתכלים על זה) הוא שלא הבנתי עד הרבה שנים אחר-כך למה הכעסתי אנשים כל כך באמירות שנראו לי סטנדרטיות. הסתבר שתחושת ה"אין ברירה" הזו שלי לא נראה לגיטימית לאנשים שחשבו שתמיד יהיה מי שיפרנס אותי ולא הטריד אותם המחיר הצפוי של פרנסה כזו.

    בסופו של דבר נכנסתי לשותפות שווה-בשווה עם בנזוגי בעסק משותף. ומעניין מאוד לראות את ההבדל בין התגובות על הצעת מחיר שאני חותמת עליה מול כזו שהוא חותם עליה.

    מוזר מאוד להיות אשה.

  3. שונרא,

    היום, בגילי, זה כבר 'מעניין' להיות אישה. אני כבר מסתכלת על רוב המאבקים האלה מתוך איזשהו מרחק.

    וכן, אני יכולה לתאר לעצמי, על פי הכתיבה שלך, שהיית 'מרגיזה'. גם אני הרבה מאד שנים שאלתי את עצמי: מה כבר אמרתי? היום אני שמחה שאמרתי. מלכת בריטניה אני לא.

  4. טוב מאוד לא להיות מלכות בריטניה. עדיף לי להיות אשה-סתם, כפותה בפחות חוקים, חנוטה בפחות אילוצים.
    (ועדיין לא הבנתי מה כבר אמרתי אבל, נו, שיהיו בריאים.)

  5. תודה על הרשומה, היא מעולה ומרתקת, ולכן גם קרובה לעורר ייאוש.
    וכל כך למה?
    כי את אומרת דבר כל כך חשוב וכל כך משמעותי בדבר הבא:
    "אנשים שעוד לא נחשפו לכוחות הכלכליים האמיתיים, בטוחים שאם הם יחזרו מאה פעם ביום על המנטרה המודל-הניאו-ליברלי-נגד-סוציאל-דמוקרטיה, המציאות באחת תתהפך. בפועל, המלחמה האפקטיבית והקשה היא על שינוי סעיף-אחר-סעיף בשוק ההון, בשוק המטבע, במערכת המס, ובשאר ממדי המרחב הכלכלי. "
    את אומרת, למי שעוד לא עמד על כך, שאין טעם לשגות בחלומות כאילו מהפיכה יכולה להתחולל במטה קסם, כאילו הכל זה עניין של תודעה והסברה.
    ואז, כשזה סוף סוף נהיה קונקרטי, את תמכת בעמיר פרץ. למה, כי הוא העז להיות חברתי כאשר זה עדיין לא היה באופנה. כאילו כלכלה ופוליטיקה הם עניין של אופנה וטרנדים ולא עניין קונקרטי. ולא שאין חשיבות לאומץ. ולא שאין בי יותר משמץ של ביקורת כלפי מי שעלו על הגל רק בדיעבד.
    אבל בחשבון אחרון מה קובע: אלו החלטות קיבל אדם כשהיה בצומת קבלת ההחלטות בפועל ממש – החלטות בעניין מבנה המיסוי, אופי התעסוקה (אשר נגזר בין השאר מהסכמים מדיניים – עיינו ערך עבודה זולה מאז שנת 1967), מה היו עמדותיו במאבקים שנוהלו בנושאי שכר, – או לחילופין – איזה דגל הוא נשא בימים שבהם ביציע האוהדים לא היו תומכים רבים לאותו צבע דגל? מה קובע, לא מה חשוב. הכל חשוב, אבל באיזו מידה?
    התמיכה שלך בעמיר פרץ היתה מעשה של הפסד בסיטונות, אחרי שניהלת באופן הרואי מאבק קמעונאי על תפיסת העולם של בני אדם. וכל זה כבר אחרי פירוק חברת העובדים, אחרי שילוח כלבים בעובדי סולתם, אחרי פירוק מערכת הבריאות, אחרי מכירת שיכון ובינוי, – אחרי שכבר אפשר היה להבין במי מדובר! וכל זה נעשה תוך שימוש בפוליטיקה של הצהרות בומבסטיות שמאחוריהן עמדה למעשה מדיניות הפוכה למדיניות המוצהרת.
    איך אפשר להבין את הדברים – אחרי שכבר הצבעת על הקונקרטיזציה של פמיניזם הלכה למעשה. דוריס לסינג כתבה פעם, ששחרור הנשים הושג על ידי הגלולה ומכונת הכביסה יותר מאשר על ידי הפמיניזם, וכי המאבק צריך להיות על שכר שווה עבור עבודה שווה, פעוטון טוב ולא צעקות ורעש שלא מביאים דבר אחד ממשי. לכאורה, אמירה מקוממת: ניתן להבין ממנה כאילו מקומה ההיולי, הטבעי של אישה הוא בבית, ליד העריבה, העריסה ובמיטה, ואילו מה ששיחרר אותה מחובות אלו הוא פיתרון טכני למחויבויות "טבעיות" אלו.
    אבל הרי זה לא מה שלסינג אמרה. זה מה שנוח לייחס לה, כדי להתעלם מהתוכן הממשי של הדברים.
    כי לאמיתו של דבר האמירה של לסינג מתייחסת לשיחרור הלכה למעשה: היא קובעת כי שינוי באופן החשיבה של בני אדם נוצר בדרכים מגוונות, וכי לעיתים קרובות אנשים חושבים את מה שהם עושים ולא להיפך. מה שדוריס לסינג אמרה למעשה הוא, שבחיים הממשיים שבהם מישהו צריך בכל זאת להיות ליד התינוק, במשק הבית הממשי מי שיעשה זאת – בתכל'ס, הוא מי שמרוויח פחות, אלא אם כן יהיה פיתרון טכני, בזוי שכמותו. וכדי להביא את המשיח – לקיים מצוות "הביאו את היום" – ולחיות בעולם בו בני אדם יישפטו לפי תוכן אישיותם ולא לפי צבע עורם או מינם, יש לגרום לכך שזה יהיה כדאי, יש לאפשר זאת גם באופן טכני, יש להתגבר על אילוצים ולא רק להטיף ולשכנע ולומר שכך ראוי, ואינני מזלזל כהוא-זה במלאכת השכנוע. אלוהים יודע עד כמה אני יודע שזה קשה.
    נוחי על משכבך בשלום, דוריס לסינג. בבלוגים באינטרנט ננהל מהפיכות, ובחיי היומיום נחיה חיי ממש של עבדות מצד אחד, ושל מוסר כליות מצד שני.

    וסליחה על ההתפרצות.

  6. ערן,

    תודה על התגובה, ואין לי שום כעס על מה שאתה מכנה 'התפרצות'. קודם כל, גם לי היה עידן דוריס לסינג, וקראתי את רוב מה שהיא כתבה. משמח לראות גבר שקרא את זה בתשומת לב. אני הרגשתי שהכתיבה שלה מאד 'נשית'.

    ולעניין עמיר פרץ. זה דיון שלא בא לי לנהל, כי תמיד כל אחד מהצדדים הכותבים נחשד אוטומטית באינטרסים וטובות הנאה. אכתוב, בכל זאת, כמה נקודות בקצרה.

    אני מכירה את עמיר פרץ מהמחצית השנייה של שנות ה-80. פגשתי אותו בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, כשהיה ראש עיריית שדרות והתרשמתי מכנותו, כשהוא, נגד הזרם, תיאר אז את המצב הכלכלי בעירו בעקבות תוכנית ייצוב המשק.

    מאוחר יותר, כשהוא היה מזכ"ל ההסתדרות, אני הייתי עיתונאית ב'גלובס' ושמרתי אתו על קשר כל הזמן. אני מכירה את הפשרות שלו (בוודאי לא את כולן), ואני לא שופטת אותו כי התקופה אז הייתה לא פחות מנוראה. הלחצים לכיוון המודל הכלכלי, שעכשיו מתחילים להתפכח ממנו, היו ללא נשוא. מי שלא היה שם, ולא אויים באופנים שונים, אינו זכאי לשפוט. פרץ, למיטב הכרתי, עשה יותר ממה שהיה יכול להרשות לעצמו כמפרנס של משפחה, וכפוליטיקאי שרוצה לשרוד. הוא ניסה, נסוג לפעמים בלית ברירה, וחטף משני הצדדים. כמה אופייני לסיפור של אדם ישר במצב מורכב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s