כלכלה אופטימית? אין מושג מדעי כזה. אבל בטוח שיש צירוף מילים כזה בחשיבה של אנשים. כלכלה של תקווה. כלכלה של ציפייה לטוב.

נותרת רק משימה קטנה: להגדיר מהו הטוב בעיני האנשים. אולי עלייה ברמת החיים. אולי שלא-יהיה-גרוע-יותר. אולי משרה טובה. אולי אלוהים-שלא-נהיה-מובטלים. אפילו הטוב האישי לא לגמרי מוגדר, ובוודאי שקשה למצוא את הטוב הציבורי. אבל אם לא יודעים היכן הוא, לאן מנווטים את הכלכלה? נותנים לה לזרום איך שבא לה? מסבירים מדוע לא יהיה טוב?

שאלות מעין אלה התעוררו אצלי בקריאת פרק "המדיניות הכלכלית ומדיניות התקציב לשנת הכספים 2015" בספר התקציב של האוצר. הפרק נפתח בסקירה לא מרנינה של "האתגר" הדמוגרפי העומד בפני ישראל – ערבים, חרדים, אוכלוסיה מזדקנת. רק "האתגר" הזה תופש ששה חצי עמודים. ברקע מוזכרים "האי-וודאות" המתמשכת בכלכלה העולמית, ו"החסמים השונים הפוגעים בפוטנציאל הצמיחה". סקירת האתגר הדמוגרפי תופשת ששה עמודים ישר בהתחלה. רק בסופה מגיעים ליעדי המדיניות הכלכלית: הגדלת הצמיחה, החדשנות, ופיריון העבודה; הפחתת יוקר המחיה והרחבת היצע הדיור; חיזוק השירותים הציבוריים ויעילות המגזר הציבורי.

כן, פתיחת ספר התקציב היא רשימה יבשה. יבשה, אולי בגלל השתלטות "החסמים" על ניתוח המצב, ואולי כהשתקפות של מסר פוליטי. נכון, תקציב המדינה אינו ספר שירה. עם זאת, טיפת שירה היא הכרחית לקיומו של גוף חי. את זאת הבינו אצלנו מקום המדינה ועד מתישהו בשנות ה-90 – העידן שבו פורסמו תוכניות כלכליות ממשלתיות.

לבה ונשמתה של תוכנית כלכלית הוא הצגת יעדים אופטימית. הצגה כזו אינה מתעלמת מקשיים. היא מודעת לאי-וודאות בכלכלה העולמית, אם ישנה כזו בתקופתה. היא מודעת למצב הגיאו-פוליטי ולשלל "החסמים" האחרים. עם זאת, במכוון לגמרי, היא צופה חמש או עשר שנים קדימה, ומרשה לעצמה להעריך שאז יהיה טוב, כנאמר, "הכל צפוי והרשות נתונה". לא רק "חסמים" מחכים לנו, אלא גם בחינת כוחנו, ובדיקת היכולת שלנו לשנות.

ואם הרשות נתונה בידינו, אנחנו נדע מה אפשר לעשות בעזרתה. אנחנו אלה שננקוב באמצעי המדיניות הדרושים להגשמת השאיפות שלנו. רשימת אמצעי המדיניות בתקציב 2015 עושה את זה לכאורה. היא עוברת ממדיניות פיסקלית, להגדלת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, להעלאת רמת הפיריון והחדשנות.

במדיניות הפיסקלית אין חדש, תמיד דרושה מדיניות פיסקלית אחראית. אתגר הגדלת שיעור השתתפות של ערבים-חרדים-נשים – פזמון מוכר. ואיפה הצמיחה? היא, לכאורה, נמצאת בפרק הנקרא "העלאת רמת הפיריון והחדשנות".

כשקוראים בפרק הזה פסקה-פסקה, עוברים מחינוך לפיתוח תשתיות תחבורה והסעת המונים, משם לתקשורת, ובסוף, לטעימות חדשנות. כל הקלישאות הרגילות, רק הצמיחה לא שם, צמיחה כמו פעם – צמיחה של המגזר היצרני. קשה למצוא צמיחה בספר הזה.

נתחיל בסדר הדברים: תחזית הצמיחה ל-2015 לא מופיעה בהתחלה כפי שהגיוני לצפות במסמך מנהיגותי. היא מוחבאת בעמ' 196 של הספר, ולא במקרה. האוצר מעריך כי המשק יצמח  בשנה הבאה ב-2.8% (מהם 0.1% תרומת הכנסות הגז). הערכה זו – הבאה לתמוך באומדן הכנסות התקציב, ובהצגת שיעור גירעון סביר – נראית דימיונית בימים אלה. קשה לצפות גידול של יותר מ-2% בתמ"ג בשנת 2014. וההאטה הולכת ומחריפה, ככל שניתן לראות.

במיוחד כך, כשלא מובלט בספר התקציב יעד צמיחה – יעד, לא תחזית לצורך החישובים, יעד שהממשלה מתחייבת לעשות את מיטבה על מנת להגשימו. לא מובלטים בספר אמצעי עידוד צמיחה – המנועים שהממשלה תפעיל כדי שהמשק יצמח. מנועים כאלה לא נוהגים להסתיר, להיפך, מתגאים בהם. הדיבור עליהם אמור לעורר השראה. ואם הם לא בחזית ספר התקציב, כנראה שאין במה להתפאר. בכל זאת, ננסה לחפשם, את הנחבאים אל הכלים, בהמשך נבירתנו בספרי התקציב.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***