השקפה אופטימית, ספרו של אודי מנור, מייצג נאמנה את מחברו – אומר את מה שהוא חושב מבלי להסתיר. בבלוג שלו, בין תיאור עיסוקיו, מנור כותב במפורש 'חבר מפלגת העבודה' – מקדם מכירות שנוי במחלוקת בשנים האחרונות. הישירות הזו שלא-עושה-חשבון-לאף-אחד, היא אחת הסיבות להערכה ולחיבה שאני רוחשת למנור ולכתיבתו, גם אם מדי פעם היא מובילה אותו למשוך בצמותיי הוירטואליות.

ד"ר מנור אינו רק מרגיזן מקצועי. בראש וראשונה הוא היסטוריון חברתי פוליטי, מרצה בכיר במכללה לחינוך, אורנים. לזכותו עומדים ששה ספרים שהוא חיבר בתחום ההיסטוריה של העם היהודי ובעיקר של ישראל.

תחום עיסוקו של מנור חושף אותו לא-מעט למה שמכונה פוסט-ציונות והיסטוריה חדשה. יחסו של מנור לאסכולות האלה ברור לגמרי מכל מה שהוא כותב וגם מכותרת ספרו – 'השקפה אופטימית – מבט היסטורי סובייקטיבי מנקודת מוצא אובייקטיבית'. ואם מישהו עוד לא הבין לאן מועדות פניו של המחבר, מנור מבהיר כבר בפסקאות הפתיחה – 'יש לי השקפה – והיא מוצאת חן בעיניי'…ובכלל, כל הטיעונים האלה נגד עצם האפשרות להציג השקפת עולם הם ביטוי להשקפת עולם רווחת בימינו שאפשר לסכמה בשתי מילים: בריחה מאחריות'. השקפת עולם היא צורך חיוני לאדם, ממשיך מנור, כי 'האדם הוא בין השאר יצור מחפש משמעות'.

המשך הדיון מוביל לתיזת היסוד של הספר: 'בציוויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט…זהו מצב היסטורי חדש יחסית של מאות שנים מעטות במקרה של ארצות ואזורים מסויימים ושל דורות אחדים ברוב אם לא בכל המקרים האחרים'. משמעות חייו של אדם בעולם המודרני, סבור מנור, היא, אם כן, הגדרת שיתוף הפעולה הנגזר מהתלות הזו, שאותה יש להפוך 'לתוכנית פעולה חינוכית של ממש'.

אני מסכימה לגמרי עם התיזה הזאת, ואעיר רק הערה קטנה אחת: להתרשמותי, ההבחנה בתלות הדדית כמרכיב הכרחי להשגת  איכות חיים טובה, מנוסחת יפה כבר בספרו של אריסטו 'פוליטיקה'. הוא מפנה שם גם לפילוסופים היוונים שלפניו. אם מהרהרים עוד קצת, הרי כל תורת ישראל החל מעשרת הדברות, מכוונת לדבר הזה, לציוויים הנובעים מהתלות ההדדית הבלתי-נמנעת בין אנשים החיים יחד. כלומר, ההכרה בתלות ההדדית לא נולדה היום, היא רק לובשת ופושטת צורה לאורך הדורות.

קביעה נוספת שמנור קובע, ואני מעדיפה להציב בסימן שאלה, היא אם ההתקדמות הטכנולוגית מגבירה או מחלישה את התלות ההדדית. אבל זו רק סטיה קטנה מהעיקר. לב הדברים היא ההכרה החד-משמעית בתלות ההדדית בין אנשים, ובמה שנובע ממנה. ההכרה או אי-ההכרה בתלות הזו ובהשלכותיה, היא הקו המפריד בין אלה המאמצים את הגירסה הסוציאל-דמוקרטית על כל גווניה לחסידי השוק החופשי במתכונתו המוקצנת.

דוגמא טובה לאותו צורך בשיתוף פעולה מוגבר בעידן הטכנולוגי, שמנור מצביע עליו, מתקבלת מהכאוס השולט במרחב האינטרנטי היום. כמו בכל המרחבים האנושיים גם שם, וישר מההתחלה, מי שנותן את הטון הם בעלי הכוח. כמו בכל המרחבים האנושיים, גם שם נותני הטון מנצלים את כוחם לרעה, ולא אוכפים על עצמם את הנורמות הנהוגות בתחומי החיים המוסדרים. משמע, הנה כאן בחזית היידע, נדרש שיתוף פעולה, נדרשת ממשלה. מנגד, אפשר להביא דוגמאות להסרת תלות הדדית המתבססת על יכולת השימוש בחשמל או בהמצאות אחרות.

הדגשת התלות ההדדית מובילה לדגם החינוך שאליו מנור חותר: 'התמחות באנטי-התמחות…לצייד את אזרחי העתיד בתובנות בסיסיות הנוגעות לחברה שהם שותפים בה'. אותה חברה, מנור מצהיר, רצוי שתהיה חברה יצרנית ולא חברה שחיה מכלכלת כסף ומהון-סיבוב הנוצר מלקנות-בזול-למכור-ביוקר.

מכאן, דרכו של מנור סלולה להיסטוריה של העם היהודי שטובי בניו התמחו בלסובב כסף לאורך הדורות, ובכך עוררו עליהם את שנאת העמים האחרים. מנור כורך את הציונות עם המודרניות שאומצה על ידי יהודי אירופה במאות ה-18 וה-19, ומסכם את הדברים בפיסקה המעניינת הזו: 'לסיכום, בפרפרזה על המהפיכה הצרפתית שהיוותה מקור השראה לכל התנועות הלאומיות בעולם כולו במאתיים השנה האחרונות, הציונים היו אלה שרצו 'שוויון-חירות-אחווה' ליהודים במסגרת משפחת העמים, ולא רק ליהודים כפרטים בעמים שבמסגרתם התקיימו'.

תוכניתו החינוכית של מנור מגיעה לשלמותה בהדגשת הסוציאליזם כממד הכרחי של הציונות: 'הציונים הסוציאליסטים…הסכימו על עניין מהותי אחד: תנאי לשחרור העם היהודי מהשעבוד הלאומי הוא בנייתה של חברה יצרנית, שוויונית והגונה המתקיימת בשלום עם שכניה'.

משפטי הסיכום של הספר לא משאירים ספק לאן חותר מנור: 'ובינתיים, ועד אז, וכתנאי לכך, חייבים להשריש כאן חינוך פוליטי…חינוך פוליטי אחראי, רציני, מאוזן, מלומד. רווי היסטוריה. כי ככל שהדברים קשורים בבני אדם, אין להם כמעט דבר חוץ מהיסטוריה'.

ספרו של אודי מנור, מתפרסם בעיצומו של משבר רוחני עמוק בישראל. משבר, שפרץ בגלל מבצע צבאי קטן לכאורה ולא-חשוב לכאורה. משברים דומים, שחלחלו לכל מפגש בין אנשים ולכל פינה ברחוב, פרצו בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר רצח יצחק רבין. ספרו של מנור מתווה את הדרך להיחלצות מהמשבר בתבונה ובאומץ. הדרך היא פוליטית, הוא לא חושש להצהיר. זאת, בניגוד להעמדת הפנים של א-פוליטיות השוררת באקדמיה ובתקשורת בישראל מאז שנות ה-90. בריחה מהפוליטיקה היא בריחה מהחיים, מנור אומר. וכדאי להאזין לו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***