לא לנחמת טיפשים, לא להטפת מוסר של צבועים, לא להנפת דגלים של נביאי שקר. בימים כאלה אני חוזרת אל הכותבים האהובים עליי – אלה שלא אומרים מה צריך לעשות, רק מאשרים שקשה להיות אדם הגון. קשה, ובכל זאת, מוכרחים להבחין בין טוב לרע בין יופי לכיעור, כי לחיים יש משמעות.

יצירה גדולה אחת, שחזרתי אליה לאחרונה, היא אידיוט של פיודור דוסטוייבסקי. רוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19. התפוררות כללית טרם המהפיכה הגדולה. ובתוך הסחי, האלימות וההיסטריה, חי לו אדם טהור מחשבה ומילים – הנסיך מישקין, חולה כיפיון שמשהו פנימי כופה אותו לומר את האמת בכל זמן ובכל מקום. כמו, למשל, באירוע-של-החברה-הגבוהה שבו הוא פוצח במונולוג מביך על דת ופוליטיקה. הנסיך מישקין הוא "אידיוט" מושלם.

יצירה גדולה אחרת, שהעניקה לי כמה שעות נשימה כשצוק איתן התיישב לי על החזה, היא ציפור אחוזת קסם – אסופת כתבי וציורי זלדה שכונסו לרגל מלואת שנת השלושים למותה. ומה זך יותר ממילותיה של המשוררת שכתבה בקובץ "פנאי":

האיש שלבו

פרח מתוק וחסר מטרה

נבול יבול,

משחיר כולו,

בהתפורר האמון והשקט.

כמו השניים שלפניו, גם המשורר הפולני צ'סלב מילוש עבר את כל הייסורים שהואיל הגורל בחסדו להעניק למי שחי במזרח אירופה במאות התשע-עשרה והעשרים – מהפיכות, מלחמות, בגידת בני אדם. ובתערובת של אירוניה ותום, הייחודית רק לו, מילוש כותב את המילים האלה בקובץ אור יום שיצא לאור בעברית ב-2013, בתרגומו היפה של דוד וינפלד.

שנה טובה לכם, קוראים יקרים.