הנתונים היבשים, נתוני הכלכלה היבשים, הם בעיניי הפואזיה הכי צרופה. תמציתיים, מתבארים בהמון אופנים, מעלים שאלות ועוד שאלות. וככל שמתכונתם גולמית יותר, בלי עיבודים שמהנדסים להם את הצורה, ככה הם אמיתיים יותר.

הפעם, צללתי לתוך סדרת הלוחות בנספח התצפית הכלכלית של ה-OECD, מאי 2014. בדקתי את המשתנים העיקריים: צמיחה, אינפלציה, אבטלה, גירעון התקציב, ואלה הן התרשמויותיי.

גירעון תקציבי – מי מפחד, מי לא?  

הלא-מפ-חדים הם הנואשים ביותר או אלה-שלא-עושים-חשבון-לאף-אחד.

גירעון ענק, באחוזי תמ"ג, נמדד ב-2013 אצל מצורעות תחום האירו הבאות: סלובניה (14.7%), יוון (12.7%), ספרד (7.1%), אירלנד (7.0%). כולן, אגב, נשבעות לשוב מדרכן הנלוזה בתחזיתן לשנת 2014 והלאה. גוש האירו שבתוך האיחוד האירופי מפגין ככלל משמעת תקציבית למופת – שיעור גירעון של 3% מהתמ"ג ב-2013, וירידה בהמשך.

ומנגד, גירעונות ענק אומרי התרסה מופיעים בתקציב יפן (9.3% מהתמ"ג) וארה"ב (6.4%). בשתיהן, אגב, גם השיפור הנצפה בגירעון ל-2014 אינו דרמטי. למה להן? הן גדולות, הן חזקות, הן שולטות במטבע שלהן. הן יכולות להרשות לעצמן לנווט את גירעונן התקציבי איך שבא להן.

אינפלציה – תלויית גירעון או לא?  

שיעורי האינפלציה די אחידים בכל מדינות OECD, לאורך כל התקופה המוצגת בלוחות, משנת 2000 והלאה.

ארה"ב בשיעור אינפלציה יציב בין 1.5% ל-3.4% כל השנים לבד מחריג אחד – 0.3% -בשנת 2009. ממוצע האירו נע בתחום יותר צר – בין  0.3% ב-2009 ל-2.7% בשיא. יפן, שנחלצת לאט מההאטה הכלכלית שלה, מציגה סימני מינוס רבים במדד המחירים לצרכן עד 2011. ב-2013, שמחה גדולה, מדד עולה – 0.4%.

מהצצה בו-זמנית בסדרות הנתונים, מתקבל הרושם כי הגורם הדומיננטי בשינוי מדד המחירים לצרכן בימים אלה אינו הגירעון התקציבי, אלא מחיר מוצרי הצריכה הבינלאומיים. בעולם היבוא החופשי של שנות ה-2000, כולם מסיטים קניות מהזול לזול יותר ולזול ביותר. האינפלציה בסין קצת עולה? עולה יותר מאשר במדינות OECD? אין בעיה, נזוז ל"סין" הבאה, יש עוד הרבה "סין" כאלה.

צמיחה – חסודה או לא?

בראש הצמיחה רק מי שלא היו חסודות מדי לאחר משבר וול-סטריט. מדינות שהירשו לגרעונותיהן לתפוח לזמן-מה. שיאניות הצמיחה ב-2013 הן צ'ילה (4.2%), תורכיה (4.0%),  ישראל (3.4%), איסלנד (3.3%), קוריאה (3.0%), ניו-זילנד (2.5%). ארה"ב במצב לא-רע מ-2010 ואילך לאחר נפילה לבור עמוק ב-2008 ו-2009.

ומי, רוב הזמן, על-הפנים? איזור האירו שלא מצליח להיחלץ ממשבר 2008-2009. מינוסים בשיעורי צמיחתו ב-2012 וב-2013 . שיעור גידול זניח בתמ"ג במחצית הראשונה של 2014.

או.קיי. נתונים ועוד נתונים. האם סיפקנו כאן הוכחה ניצחת לכוחו הממריץ של גירעון תקציבי שמנמן ובריא על הצמיחה? לא, כי אין הוכחה ניצחת במשחקי המספרים האלה. אבל אפשר בכל זאת להיאחז באינדיקציה הבולטת לעין על הקשר בין גמישות תקציבית בעת משבר לחזרה מהירה לצמיחה. ארה"ב ניצבת בגאון בראש המדינות שאינן מפגינות דבקות דתית בגירעון מזערי. גירעונותיה בשנים 2009 עד 2011 הם דו-ספרתיים.

אבטלה – כולה צמיחה או לא?     

כצפוי, שיאי האבטלה מופיעים בשלוש המדינות הלחוצות ביותר בגוש האירו: יוון, ספרד ופורטוגל (27.3%, 26.4%, 16.3% ב-2013). שיעור האבטלה הממוצע לגוש האירו הוא דו-ספרתי מאז 2010, ושום שיפור אינו נראה באופק. ארה"ב – שהפגינה גמישות בתקציבה בזמן המשבר – יורדת משיא אבטלה של כ-9% ב-2009 וב-2010, ל-7.4% ב-2013 ולאיזור ה-6% ב-2014.

האבטלה הנמוכה יותר בארה"ב משקפת צמיחה ערה יותר מאשר באיזור האירו. אך ניתן לנחש כי היא מייצגת גם את תגובת דורשי העבודה למדיניות מחמירה יותר בתחום התמיכה הממשלתית במובטלים – נשירה משוק העבודה או השתלבות במשרות ייאוש. סיפור מעניין בפני עצמו הוא שיעור האבטלה היפני, שאינו חורג מ-5.4% לא-חשוב-מה-קורה, מאז ראשית שנות ה-2000. אבטלה היא גם תופעה תרבותית. גם את זה כדאי לזכור כשאנחנו מחפשים להבין איפה אנחנו חיים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***