נגיד שהיה מתקיים בישראל דיון על סדר עדיפויות

נגיד שהיו מציבים בו את השאלה: להקצות סכום רב-שנתי ידוע מראש לטיפול במנהרות, או לצאת למבצע כל כמה שנים? אתם כבר יודעים מראש מה ממשלות ישראל של השנים האחרונות היו משיבות. מבצע עופרת יצוקה החל בסוף 2008, מבצע עמוד ענן החל בנובמבר 2012, מבצע צוק איתן החל ביולי 2014.

אפשר לייחס את העדפת המבצעים על פני מחויבות ברורה להוצאה-חוסכת-מבצעים להשקפה פוליטית מוגדרת. אפשר לייחס אותה לנטייה להימנע מהכרעות מדיניות-ביטחוניות מוגדרות. אפשר לייחס אותה לתפישה כלכלית מוגדרת: הימנעות בכל-מחיר מלקרוא לדברים בשמם, ובריחה לקלישאות של שוק חופשי.

כי הבחירה להקצות סכום רב-שנתי ידוע מראש לגילויין והשמדתן של המנהרות, משמעותה, העדפה מפורשת של הביטחון על פני כל הוצאה אחרת בתקציב נתון. או, לחליפין, משמעותה היא הגדלת ההוצאה התקציבית, ובמקביל לה הטלת עוד מס או התרת תוספת קטנה לגירעון. והדגש, ממה שמצטייר במבצע הזה, הוא על תוספת שנתית קטנה – כמה מיליארדים יותר של הוצאה, כמה עשיריות יותר בשיעור המס או בשיעור הגירעון מהתמ"ג.

בהינתן כל אלה, מגוחך לראות שבסופו של דבר ממשלות ישראל מוצאות את עצמן עם שלושה מבצעים תוך פחות משש שנים. תוספת ענק של הוצאה ביטחונית בפועל, אובדן נורא של חיי אדם. וכל מה שהן משיגות הוא הצגת ההוצאה הביטחונית ככורח האירועים, ולא כהתחייבות הנובעת מחשיבה ומהעדפה מושכלת.

כי זה הדבר שממשלות ישראל של השנים האחרונות – שהתנדבו לשאת את כלל ההוצאה התקציבית על צווארן – יראות ממנו יותר מכל: חשיבה והעדפה מושכלת. העדפה שמחדדת דברים, ואולי, בעניין עזה, תמחיש את חוסר הטעם שבהפעלת כוח, עוד כוח, עוד ועוד כוח. לכן ממשלות ישראל של השנים האחרונות לא מתחייבות על הגדלת ההוצאה הביטחונית בשיעור קבוע, לא מתחייבות על הגדלת ההוצאה התקציבית בכלל, מבלי שכלל ההוצאה המגוחך שאימצו יקשור להן את הידיים. לא מתחייבות בכלל, חוץ מאשר על הקטנת שיעור הגירעון בתמ"ג ושיעור החוב הציבורי בתמ"ג.

ומה שבאמת מתמיה הוא הסתירה בין מחוייבותן המוצהרת של ממשלות אלה לביטחון ישראל, לבין אי-מסוגלותן להתחייב על הגדלה שוטפת של הוצאת התקציב למען הביטחון. כמעט כל ממשלות ישראל, מ-1977 ואילך, הן ממשלות ימין ביטחוני-מדיני, דהיינו ממשלות המציבות את הביטחון בראש. ובכל זאת, כשבודקים את הוצאת הביטחון מסך התמ"ג, כפי שהיא מופיעה בדו"ח בנק ישראל, מוצאים כי היא יורדת בעקביות מ-22% ב-1980 ל-6% ב-2013. משנת 2003 ואילך, אין אפילו סטייה שנתית אחת מקו הירידה.

ואולי מכל הטעמים האלה, מתחמקות ממשלות ישראל מדיון אסטרטגי מסודר. דיון, שפעם כונה בשם תכנון כולל. כי דיון כזה, בסופו של דבר, מוביל להכרעות ערכיות שקופות. ומי הפראייר שיסתבך עם הכרעות ערכיות שקופות, כשהבחירות הנחשפות בעטיין לציבור הן הפוכות לגמריי מאלה החרותות על דגלו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**

6 מחשבות על “נגיד שהיה מתקיים בישראל דיון על סדר עדיפויות

  1. מאמר מעניין, חסרה בו חלופה נוספת שתנטרל את הצורך בהגדלת ההוצאה הבטחונית בסכום קבוע כל שנה ו/או ביציאה למבצע צבאי גדול בכל מספר שנים, קוראים לחלופה הזו הסדר מדיני. הבעייה היא שהסדר כזה מהותו ויתור של הימין האמוני-לאומני השולט בממשלה מזה כמה שנים, על חלום ארץ ישראל השלמה (לפחות בצד הזה של הירדן)

  2. אמנון,

    תודה, וברור שגם החלופה של הסדר מדיני לנגד עיניי. אוליי לא הדגשתי את זה מספיק במאמר הזה, כתבתי על זה יותר במאמר הקודם, אבל הנחת היסוד שלי היא שלפעמים תוספת הוצאה ביטחונית קטנה (כיפת ברזל) מונעת הסלמה וכך חוסכת כסף, חיי אדם, וגם זמן בתהליך המדיני שאני מאמינה שבוא-יבוא.

  3. שאלות של תכנון לטווחיו השונים משיקות לעניינים של טקטיקה ואיסטרטגיה. ציטוט שהובא מדברי בני בגין על עומק הדיונים בממשלה: "טקטיקה זה איך להופיע ב"ערב חדש", ואסטרטגיה זה איך להופיע ב"מבט" " (www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/water/2001-07-30.rtf).
    כך גם בשאלות כלכליות, ראש הממשלה הנוכחי דואג להתפרסם ככלכלן-על, אבל כנראה שמהשיעור על השקעה כספית למניעת מלחמה הוא "הבריז".
    מונט'ר חדאדין (נציד ירדן לועדת המים בשיחות השלום ולימים שר המים שם) השתתף ביום עיון לזכרו של פרופ' גדעון פישלזון כשנה אחרי חתימת הסכם השלום. כמה שנים לפני-כן שניהם – חדאדין ופישלזון – היו חברים בצוות של הבנק העולמי – בראשותו של פרופ' אבישי ברוורמן – שדן והכין המלצות למענה – בעיקר בהתפלה – לגרעון המים ארוך הטווח של ישראל, הפלשתינאים, ירדן וסוריה. הגרעון הסתכם ב-3.5 מיליארד מ"ק לשנה ועלות ההתפלה של כמות זו היתה אז כ-3מיליאד דולר.
    ביום העיון ההוא צוטט פרופ' פישלזון: "על 3 מיליארד דולר עמים לא יוצאים למלחמה!".
    אולי ממשלת ישראל צריכה לקחת את הלקח מהדברים ההם.

  4. לקסי,

    מסכימה, כמו בפעמים רבות אחרות, עם כל מילה. לא סתם הולכים עכשיו לרפורמה ברשות השידור, אולי שואפים לגוון את האפשרויות האסטרטגיות.

  5. תודה על המאמר,
    את הדילמה, או הכשל הזה אפשר לראות כמעט בכל סדר גודל. הוצאה גדולה יותר על מיגון כלי רכב ובנייה מהירה יותר של הגדר האלקטרונית בגזרה המשיקה בין שתי אוגדות, שני אלה לבדם היו חוסכים הוצאות בסדרי גודל אחרים, שהוצאו מאוחר יותר על איתור נעדרי אירוע הר דוב.
    ברובד מסויים אפשר לראות בזה דיון על "כשל" או "איוולת". ברובד אחר, אפשר לראות בזה דיון על המשמעות האמיתית של חשיבה פיסקאלית שאיננה מוכנה לתכנן לשום טווח שמעבר לסוף שנת התקציב, גם כאשר ברור שההפסד בגין החיסכון המקומי הוא גדול בסדרי גודל. קופת חולים שנאלצת לחסוך על ביצוע בדיקה שיכולה להוביל לאבחנה, במקרה שבו האבחנה יכולה לחסוך תחלואה בשנים הבאות, הוא דוגמה אחרת.
    הייתי שותף לניסיון להפוך את ממשלת ישראל לשותף, בהכנת תכנית הבראה לטווח לא מאוד ארוך – חמש שנים – למוסד ממשלתי שאין עורר על נחיצותו. התדהמה והזעזוע שבהם הבנתי את האופן שבו ההחלטות מתקבלות במדינת ישראל, נשארו עד היום.
    הערה ללקסי – בזמנו הוגשה לממשלת ישראל, תכנית להתפלת כל המים הדרושים לרצועת עזה. בקצרה, פוטציאל מהים בעזה הוא כ- 100 מליון מ"ק מים לשנה. הם שואבים יותר מ-160 מליון, זה המספר האחרון שאני יודע והוא בוודאי לא ירד. מצד שני אין כמעט שום טיפול בביוב. מה שלא מוזרם לים מחלחל, הקרקע שם חולית… בקיצור הם שותים ביוב מלוח. בסוף המאה הקודמת הוכנה כאמור התכנית ההיא לפתור את בעיית המים שלהם, כולל תיקצוב. מי שהפיל אותה היו אותם אנשים שהצטיירו אחר כך כ"אבירי השלום" דווקא, לא אחרים.
    עוד מילה על סדר עדיפויות, הבצורת שאירעה בדרום סוריה עד שנת 2012 במשך כמה שנים רצופות, גרמה לזרם של פליטים מאזורים חקלאיים שלא היה להם פיתרון למקורות מים – מאות אלפים בוודאי – שמילאו את דמשק, בלי פיתרון תעסוקתי, לפני מלחמת האזרחים. אינני יודע לומר שזו היתה הסיבה למחמת האזרחים, זה בוודאי לא הועיל.

  6. ערן,

    תודה, ומסכימה אתך. המנהרות כאן הן רק משל. משל לגישה צרת אופק בתקציב. גישה שלעתים קרובות חוסכת כסף קטן ועולה אחר כך במחיר כספי-שלטוני-אנושי אדיר. במיוחד, כוונתי לכלל ההוצאה עם הגיונו המפותל. מספיק שיש כלל גירעון בתקציב. מספיק שממילא יש איזשהו חסם פוליטי בהעלאת מסים חדה מדי. כלל ההוצאה חוסם כל אפשרות שעוד נותרה לתמרון בהוצאה, ומחסל כל שריד שעוד נותר של אסטרטגיה כלכלית-פוליטית ארוכת טווח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s