לפני חודשיים, שבת מדיח הכלים שלנו. התקשרתי לחברת השירות, והם שלחו אלינו טכנאי. הוא בא, חיטט כמה דקות, וקבע שצריך להחליף את קופסת הסבון. חיכינו חודש, הקופסה הגיעה מחו"ל, הטכנאי התייצב אצלנו להתקין אותה, ו"הכל בסדר". שעתיים מאוחר יותר הפעלתי את המדיח, שוב הקופסה לא נפתחה. עד כאן, 690 שקל – 240 שקל ביקור, 450 שקל שקל קופסה.
התקשרתי לחברת השירות, ביקשתי לדבר עם האחראי על הטכנאים, "הוא יתקשר אלייך". הוא התקשר לאחר לא-זוכרת-כמה-ימים-כמה-טלפונים, ופקס זועם אחד. הוא, למרבה תסכולי, התגלה כאדם נחמד שלא נעים לשפוך עליו את הכעס.
סיכמנו מה שסיכמנו, זה עוד לא נגמר, ותוך כדי שיחה למדתי כמה עובדות מעניינות. חברת השירות היא זכיינית של יבואן מכשירי החשמל, המייבא גם את החלפים. המחיר שהיא גובה עבור חלקי החילוף מוכתב לה על ידו, וכמובן גם מחיר רכישת החלפים ממנו. מקור הרווח שלה הוא השירות, כאן היא מוגבלת על ידי התחרות מצד הטכנאים העצמאיים. ובמאמר מוסגר, היא והטכנאים העצמאיים מן הסתם חשים עד כמה יכולתם של רוב לקוחותיהם לשלם עבור השירות מתמעטת מיום ליום.
בשלב הזה מתבקש להצביע בנחרצות על הרשע בסיפור, אבל דווקא עכשיו אני יודעת עד כמה אני לא יודעת. אני מנחשת שהטכנאי שבא לתקן נדחק איכשהו לברוח מבלי לתקן בגלל האילוצים שמושתים עליו. למדתי בעבר שלטכנאי החברה הזו מוקצבות פחות מ-20 דקות לכל ביקור. אני מנחשת שהחברה מלחיצה את טכנאיה עקב תעריף השירות הנמוך שבו היא נאלצת להסתפק. תעריף שכנראה נגזר מיוקר החלפים – כמה, בסך הכל, אנשים מוכנים לשלם עבור תיקון. ועוד פרט קטן אך מהותי: ניגוד אינטרסים מובהק מסתמן בין היבואן לחברת השירות. מה אכפת ליבואן משירות תיקונים טוב? מבחינתו, העיקר הוא למכור כמה שיותר מכשירים חדשים, על כן כדאי לו למכור את החלפים ביוקר. לתחושתי, היבואן הוא גוזר הקופון המאושר, וחברת השירות בלית-ברירה חיה על הפירורים.
אבל הכל ניחושים, ובהיעדר מידע מוסמך, ככה זה נראה. משק קטן, דוגמת המשק הישראלי, הוא משק ריכוזי, משק של תחרות לא-משוכללת, משק של הפעלת כוח שרירותית, של סיפורי חד-גדיא.
ממשלת ישראל יכולה להסדיר את השוק בהתערבותה הישירה. זה דורש ממנה החזקת תפקודי מחקר ורגולציה. היא יכולה להיעזר בתקשורת, שבדרך כלל צוברת מידע מהסוג הזה בלי להתאמץ. אבל התקשורת, במצבה היום, לא מעוניינת להסתכסך עם יבואן גדול – מפרסם פוטנציאלי – ראו לאן נעלמו מדורי הצרכנות בעיתונים. הממשלה, מצדה, לא מוכנה לתמוך בתקשורת כדי שזו תמלא את תפקידה. ובשורה התחתונה, ממשלת ישראל כבר שלושים שנה לא רוצה להיות ממשלה מעורבת, לא רוצה לגבות מסים ישירים, לא רוצה לממן את גופי הפיקוח והבקרה ההכרחיים למשק קטן. בהיעדר כל אלה, כולנו נזרקים למלחמת קיום מכוערת.
והכי עצוב, שאותה ממשלה שבאופן מוצהר באה לחסוך מאיתנו תוספת מס ישיר, שמה עלינו מס עקיף בשיעור שאי אפשר לכמת. מס כספי, שאין לנו שליטה עליו, בכל שירות שאנו נזקקים לו. מס רגשי במתכונת חיי סדום ועמורה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספרכאן***
עידן השוק החופשי 
איכות המכשירים הוא כל כך גבוהה שהיום כמעט ואיננו זקוקים לטכנאים ולחלקים, זו הסיבה שהיבואן שם תג מחיר גבוה על החלק. אפשר לעקוף אותו עם אי ביי וכד' די בקלות. אם חס וחלילה המדינה הייתה מתערבת בשוק הזה היינו משלמים הרבה יותר על סבסוד הטכנאים והחלקים שאנחנו לא צריכים. כמו כן כאשר מתקלקל אצלי מכשיר חשמלי והוא לא באחריות האחרון שאני אצלצל אליו הוא היבואן בגלל ניגוד עניינים.
אהבתיאהבתי
שלום,
תודה על הרשימה.
רומן, אי אפשר לעקוף את היבואן עם אי ביי. נתחיל בזה שדרוש מק"ט מדוייק של החלק, ורוב האנשים לא יודעים לאתר את המק"ט הזה. נמשיך בזה שבמקרים רבים אתה לא מקבל במשלוח את החלק שאתה צריך, אלא משהו שדומה לו. ולך תתחיל עכשיו להחזיר ולהזדכות ולקבל את מה שכן צריך…
שנית, איכות המכשירים היום גבוהה? אני לא יודע איך לבדוק את הקביעה הזו.
שלישית, אחד הדברים שהממשלה עשתה, בשנים האחרונות, כדי להגדיל את העיוותים בתחום זה הוא התערבות גסה בתחום התקנים. התקן הוא מכשיר בידי מדינה ליצור שפה משותפת, לעיתים אפילו ליצור אוצר מילים, שיאפשר תקשורת בין לקוח לספק. הלקוח יכול להיות מפעל אלקטרוניקה שזקוק לספקי כוח, הוא יכול להיות חברת טיולים שזקוקה לפנסים וסוללות, והוא יכול להיות משפחה שרוצה חלקים למדיח. מדינה שיש לה מאפיינים מובהקים ושונים משכנותיה, ברמת החיים, באקלים, בשפה, במנהגים ובהרגלי תזונה, זקוקה לתקנים משלה. לדוגמה, בישראל יש תקן מפורט יותר מאשר במדינות צפון אירופה, עבור מיצי פירות. כי ישראל היא מדינה שבה צורכים יותר מיצי פירות. יש מותר ואסור בשמות: לאיזה מיץ מותר לקרוא "נקטר" ולאיזה מיץ מותר לקרוא בשם "מיץ תפוזים" ולעומת שניהם, לאיזה מיץ מותר לקרוא "מיץ בטעם" כזה או אחר. לעומת זאת, ישראל פחות מקפידה בנושאים שהם פחות מאפיינים מובהקים של התזונה המקומית, למשל מוצרי דגים משומרים. אבל אלה אנקדוטות המשמשות להבהרת העניין המרכזי: תפקידו של התקן ביצירת שפה משותפת שמאפשרת הזמנת חלקי חילוף מקוריים או, במקרה הנפוץ שבו החלק המקורי איננו בהישג, לבצע את התיקון כך שהמערכת תתפקד כהלכה.
אז הלכה מדינת ישראל וקבעה – דרך חוק ההסדרים, אלא מה, לקיים דיון? לא, הלכו וקבעו שהתקן המקומי יצומצם ככל הניתן כך שהתעשייה המקומית תצטרך להישען על תקן זר, שאין לו התייחסות מיוחדת לתנאים הספציפיים של האקלים, התרבות, שיטות העבודה וההרגלים המקומיים. הרבו בלגאן, וזה כאשר בלגאן הופך את היכולת לייצר משהו, לבלתי אפשרי. אנחנו אוהבים להתלונן על החפיפניקיות המקומית, אז אם מישהו חשב שאצלו בעסק זה יהיה אחרת, באה המדינה והפכה את זה לעוד יותר קשה.
סתם דוגמה – יש בישראל יותר אבק ויותר חם בישראל, מאשר בחלק מהמקומות שבהם מייצרים רכיבים אלקטרוניים שונים. זה קובע את קצב פליטת החום האפשרי מאותם רכיבים, למעשה מקטין את היכולת לקרר אותם בקצב הנדרש. אין לזה התייחסות, והיום גם אם תרצה שתהיה לזה התייחסות, אין יכולת להתייחס לזה. תקן הוא דבר שבמקרים רבים, יצרן מקומי היה בא למכון התקנים ומבקש שיפתחו לו תקן, כדי לדעת איך לייצר משהו. אז היום האפשרות לא קיימת. כי ישראל החליטה להפריט את היכולת לקרוא לדברים בעברית. זה מדהים, זה לא פחות ממדהים.
אהבתיאהבתי
רומן וערן,
אני חושבת שתשובתו של ערן אליך, רומן, מאירה יפה עוד צדדים רבים של הסוגייה שאני כתבתי עליה בקצרה.
אני בהחלט מקבלת את טענתך, רומן, שאפשר לעקוף את היבואן בכל מיני שיטות. אבל אני לא מעוניינת להקדיש את חיי למשימה. אני (ועוד הרבה אנשים) סתם ככה מייחלים לשירות סביר כפי שהיה פעם. מסתבר ששירות כזו לא מתקיים בשוק חופשי לגמרי במשק קטן ובעל התכונות של המשק שלנו. דרושה התערבות מושכלת של הממשלה, ואין התערבות כזו היום.
אהבתיאהבתי