לפני די הרבה שנים, תיכף תבינו כיצד אני משחזרת מתיי, בילינו מספר ימים באיזור דורדון שבדרום-מערב צרפת. זה איזור חקלאי ברובו, מרוחק מכל מקום. התארחנו בבניין ישן, שהיה ארמון המושל בימי תפארתו, והוסב למלון קטן ונעים.
בבוקר הראשון ירדנו מוקדם לארוחת הבוקר. חדר האוכל היה ערוך ומוכן. העמסנו על הצלחות כמה דברים מהמזנון, ולפליאתנו הרבה לא מצאנו לחם בשום מקום. רק לאחר שהתיישבנו לשולחן יצא מלצר מהדלת הצדדית, שלף את הלחם ממחבואו ופרס לנו כמה פרוסות. הסיפור הזה חזר על עצמו גם במקומות אחרים. באיזור הזה של צרפת אוכלים רק לחם הכי-טרי, הכי-פציח.
האיזור הזה ידוע בגאוותו המקומית. זה האיזור שמנע את כניסתן של כמה מרשתות המזון הרב-לאומיות לתחומו. למה להם, אין בעולם גבינות עזים כמו שלהם, פירות יער מבהיקים מטריות כמו שלהם, ירקות שנראים כאילו-רק-הרגע-ירד-עליהם-גשם כמו שלהם, ועוד מטעמים כאלה.
קלטתי את רוח המקום בשיטוט בסמטאות העיירה שבה שהינו, כשמעל לדלתו של אחד הבניינים הבחנתי בשלט קטן: ז'אן אמיו, נוטריון, מחליפו של פייר ברז'ה. אמיו הוא לא בנו של ברז'ה, אבל חשוב לו לציין שהוא מחליפו וממשיכו של מי שכנראה היה נוטריון ללא-רבב.
התמוססנו לתוך האידיליה שמסביב, עד שיום אחד פתחנו טלויזיה בטעות. על המרקע הופיעה תמונה מחרידה של אדם נזרק מחלון, מיד ידענו מהיכן היא מגיעה. הלינץ' ברמאללה אירע ב-12 לאוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה.
אני נזכרת בביקורנו בדורדון בכל פעם שמתעורר הדיון הנצחי על יוקר המחיה. אני נזכרת בדורדון, משום שהדיון על יוקר המחיה בישראל לרוב מתמקד במחיר המזון ומתעלם לגמרי מאיכותו. הדיון הצר הזה מוביל לחשיפת עוד ועוד מגזרים חקלאיים ליבוא מתחרה, ולריפוף הבקרה על התוצרת המיובאת. וכך במרכול שלי אני מוצאת אגסים מארגנטינה שקפאו בקירור ונרקבים בבית כשהם מופשרים, וביצים מתורכיה שלא עברו בדיקה וטרינרית נאותה.
איני מתיימרת לקבוע שמחירי המזון אינם חשובים. אני רק רוצה להפנות את תשומת הלב לשרשרת הקשרים הבאה: שכר נמוך בהכרח מוביל לחיפוש מקורות של מזון זול ונחות. ומה עם היפוך הכיוון, מדוע לא חושבים עליו? תעלו שכר, תעלו קצבאות, תראו איך האנשים מבקשים פתאום מזון מקומי איכותי.
המירוץ אחר מזון זול – הכי זול – כדי שבכסף שנחסך אפשר יהיה לקנות מקפיא לאחסון כמויות הענק שנקנו בזול של הלחם הפרוס הרווי בחומרים משמרים – הוא אחד ממסדי חייו של מעמד העובדים האמריקאי. זוהי תרבות שאילפה את עצמה לשרוד ולא-יותר, ולמחוק מחייה כל עידון תרבותי.
בשנים האחרונות נפוצו בתקשורת סיפורים לא-מעטים על הסתייגותם של הצרפתים מחדירת חברות זרות לתחומם. ממשלת צרפת הגבירה לאחרונה את יכולתה לחסום משקיעים זרים בעזרת צו מתאים. הרגישות הזו לשימור הערכים המקומיים היא בעיניי מפגן של לאומיות בריאה.
לאומיות בריאה אינה קנאית ואינה רדופת פחדים. לאומיות בריאה שואבת את חיותה מטעם טוב, מיופי ומהרמוניה, ומחזירה את חובה להם בטיפוחם המתמיד.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספרכאן***
עידן השוק החופשי 
תכלס כשרשתות השיווק מתגאות בכך שהן הכי זולות, מעיד מעיד על מעמד ביניים שלא סוגר את. ולכן מחפד את הכי הזול.
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט.
ברשותך אם אפשר לחשוב על שאלות שממשיכות את הדיון: באיזה אופן פתיחת השוק ליבוא זול, מורידה לא רק את מגוון הטעמים והאיכויות המוצעים במקום, אלא גם את השכר המקומי? הייתי מציע ללכת אחרי חלוקת ההכנסות. אני משער כי הקטנה של המתפרנסים מייצור מקומי מחלקת את ההכנסות באופן יותר רגרסיבי. אולי זה קשור לאמירה כי מוטב שהמוצר ייצרך קרוב ככל האפשר למקום ייצורו. במובן זה החיפוש אחרי הזול ביותר איננו רק תוצאה, הוא גם סיבה. איך ממחישים – מתודולוגית – מה יותר משמעותי: הסיבה או התוצאה?
תודה שוב
אהבתיאהבתי
ערן,
פתיחת השוק המקומי מובילה להורדת השכר המקומי בערוצים מקבילים ורבים. תיארתי כמה מהם בספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי".
ראשית, הצפת השווקים ביבוא מוזל מאלצת את היצרנים המקומיים להוזיל את מחיריהם או לצמצם את הייצור שלהם. כך או כך, הם בסופו של דבר מפטרים עובדים ושוחקים את שכר הנותרים. כעת, יותר מתחרים על כל משרה בשוק העבודה, זה שוב דוחף את השכר למטה.
לדעתי, ויש שיחלקו עליי, קשה להמחיש בכלכלה מה יותר משמעותי הסיבה או התוצאה. זה תמיד תהליך מורכב שבו התוצאה הופכת מאוחר יותר לסיבה. אתה בניתוח שלך אולי יכול לתפוש מקטע מסוים של התהליך, אך לא את כולו בשלמותו. ההפרדה הזו גם אינה נראית לי חשובה. אם הבנתך מספקת כדי להתערב נכון במקטע מסוים, לעצור את התהליך או להחזירו לאחור, עשית את שלך.
אהבתיאהבתי
תמר, איפה לדעתך עובר הגבול. הגנה על התוצרת המקומית לבין אי רצוננו להיות מדינה סגורה?
אהבתיאהבתי
ניר,
עניתי על השאלה הזו בספר שנקרא "ברוכים הבאים לשוק החופשי". אני לא חושבת שנכון לסמן בדברים האלה קו נחרץ: חיים, לומדים, ומתקנים כל הזמן. עם זאת, המשק הישראלי הוא משק פתוח מאד על פי כל קנה מידה מקובל. ובתקופה האחרונה פותחים אותו עוד ועוד בלי ללמוד, על פי איזושהי נוסחת קסם. נוסחאות קסם תמיד מעוררות אצלי חששות.
אהבתיאהבתי
התלבטתי מה לחשוב, ואחר כך איך ואם להגיב בעניין הניתוח "סיבה – תוצאה".
כי אפשר להקצין (ולכן – להרחיק מדיון מועיל), גם הבחנות שבזמן מסויים הן תקפות.
למשל ההבחנה: הגדלת הגירעון – טוב או רע? אחת התשובות שנתת כאן ונהניתי לקרוא היא: "תלוי איזה חמישה אחוזים". או ההבחנה: הגנה על הייצור המקומי: טוב או רע?
שמחתי לדעת על קיומו של הבלוג הזה, וזה גם בזכות "מידה טובה" של היסוס לפני החלת פרדיקאטים ערכיים על מעשי מדיניות.
אבל בסוף אנחנו עוסקים במדידה. ולכן, גם אם אנחנו לא יודעים, אנחנו יכולים לומר כמו ברננקי באחד הפוסטים הקודמים שלך: "אנחנו לא יודעים. אבל הנה, כך אנחנו חושבים על הנושא הזה" ואז לומר משהו. והמשהו שנאמר, מבוסס על מדידה, על דבר שיש לו תוקף חיצוני, כלומר ערכו איננו תלוי רק בנקודת המבט שלנו.
לעולם ניתן יהיה להקצין ולזהות סיבה – כאן, ותוצאה – שם, כמו איזה טיל בין-יבשתי. לעולם ניתן יהיה להתעלם מקיומה של דיאלקטיקה שבה הסיבה היא גם תוצאה, ומתיאור תהליך כלולאת משוב שבו קשה לפרק את הגורם הראשון או הראשוני שהחל את התהליך.
אבל לא צריך להיכנע לקיצוניות רווחת, כדי להימנע מלומר משהו. יש כמה דוגמאות ואני מאוד מקווה שאני לא מטריל את הבלוג.
אבל בכל זאת.
יש תופעה בגיאומורפולוגיה (תורת עיצוב פני השטח) שנקראת "נפתולי נהר" או בלעז "מיאנדרים".
בקצרה, מדובר על נחל הזורם כמעט ללא שיפוע אופקי – כלומר הנחל יורד בקושי כמה סנטימטרים גובה, עבור כל קילומטר אורך שהוא עובר. בתנאים אלה במשך הזמן, כל הפרעה קטנה לתוואי הזרימה גורמת לשינוי כיוון הזרימה, כך שההפרעה גדלה (ד צרויה). נוצרים פיתולים לאורך האפיק כך שהפיתול בזרימה בעצם גורם להגדלת הסטייה מכיוון הזרימה המקורי. כתוצאה מכך בקטעים לא מעטים, הנחל זורם בכיוון מקומי, שהוא הפוך לכיוון הזרימה הכללי. הפיתולים יותר ויותר מסובכים.
מה גורם לתופעה זו? בעבר נאמר – כל הפרעה מקומית קטנה מגדילה את הסטייה. ובחיים תמיד יש הפרעות קטנות, ולכן וכולי.
אלא מה, בדק מי שבדק ומצא שגם בתעלה אידיאלית ללא הפרעות כלל, בשיפוע זרימה קטן ממינימום מסויים, ייווצרו בהדרגה מיאנדרים. ומתברר כי הסיבה לכך היא תאוצת ההיסט של סיבוב כדור הארץ, שלעולם תגרום למים "לגרד" קצת את דופן התעלה בצד אחד, יותר מאשר בצד שני. מכאן שההפרעה לזרימה איננה צריכה להיות תולדה של הפרעה מקומית כאוטית. ולכן תמיד יהיו מיאנדרים, גם בתעלה שהחלה כתעלה אידיאלית, חלקה לגמרי. מה הסיבה לקיומם? הסיבה היא בחשבון אחרון, תאוצת ההיסט. יותר מאשר הפרעות מקומיות, אבן שזזה פה או גוש שנפל שם. זהו מקרה שבו ההסבר היותר טוב לתופעה הוא הסבר מסויים, יותר מאשר הסבר אחר, בגלל שחוקיות התופעה שהוא מתאר, בחשבון אחרון, משמעותית יותר.
ובהמשך לאילוסטרציה זו, אם תאמרי שקשה לקבוע מה הסיבה ומה התוצאה, אני מסכים בשמחה. אבל אין זה מוציא מכלל אפשרות, קיומו של גורם שהוא יותר משמעותי, בחשבון אחרון.
לא רק כי זה חשוב. גם, כי זה כיף – ללמוד, למדוד ולהבין מה הגורם המשמעותי ביותר.
שוב תודה, וסליחה אם הארכתי
אהבתיאהבתי
ערן,
בסדר, אני מסכימה אתך, וגם תוכל לראות בספרי שאני מצביעה על שרשרות סיבה>תוצאה. אולי הקצנתי מדי בתשובתי הקודמת, אבל בכל-זאת אני רואה את הדברים בדומה לבן ברננקי בהתבטאותו: בכלכלה (כמו בכל תופעה אנושית) אינך יכול אף פעם לסמן באופן נחרץ את התחלת התהליך, ולכן העניין הזה של מציאת "עילת העילות" אין לו משמעות רבה. כמובן שמחפשים את הסיבה בטווח הסביר, אבל אתה יכול לטפל בתהליך ולשנות את כיוונו גם אינך יודע במדויק מהי הסיבה, מספיק שאתה מבין כמה קשרים כלכליים חשובים.
אהבתיאהבתי
כשקראתי את הפוסט הזה לראשונה התחלתי לנסות לנסח את המשמעות הנוספת הזו של "יקר" – precious, יותר מאשר expensive.
הניסוח לא מסתייע בידי והרעיון חומק מבין מקשי. אני חושבת שאני מנסה להגיד שהמירוץ אחרי האוכל הזול במקפיאי הענק מביא לזילות האכילה בפרט והוויה האנושית בכלל. לא רק שאפשר גם אחרת, צריך אחרת. כי life is precious.
אהבתיאהבתי
שונרא,
תודה, ואני חושבת שאי-אפשר לנסח את זה יפה יותר מאשר ההבחנה בין expensive ל-precious שאינה קיימת בעברית. וכן, גם אני מרגישה ש-life is precious. ואם ככה, זה אומר משהו גם לגבי מרחב הבחירה של מדינה.
אהבתיאהבתי
הגדלת קצבאות בעייתית פעמיים. פעם אחת משום שמעלה את העול על אלה שכן עובדים, ופעם שנייה משום שמרגילה אנשים לא לעבוד ולמעשה מנציחה את מעגל העוני. מספיק להסתכל על הקורלציה החיובית בין גובה קצבאות הילדים למספר הילדים במשפחה חרדית או בדואית בשביל להבין את עומק הנזק שקצבאות גורמות.
אהבתיאהבתי