באחד מימי הששי האחרונים, הסתובבתי עם נכדתי בשוק מחנה-יהודה. לפתע, בפינת רח' עץ-חיים-האגס, נחה עיני על ערימת מלונים יפהפיה: זהובים-כתומים, מוצקים, מעלי ריח ניחוח. קניתי מלון ושאלתי את המוכר:

– איך זה שאתה מוכר סחורה כזו יפה, ובסופר שלי הם מוכרים מלונים רקובים?

– אה, הוא אמר, בסופר הם לא יכולים למכור לך מלונים כאלה.

– למה?

– זה בגלל הבנקים, הוא ענה.

– הבנקים? לא ממש הבנתי.

הוא ניסה להסביר, אבל הגר כבר רצה לחבילות הצמר בצבע טורקיז (איזה צמר מאמי), הרעש במחנה-יהודה-יום-ששי היה מחריש אזניים, ועוד קונים באו להריח את המלונים.

רק בבית הכל פתאום נפל לי למקום. כן, הבנקים. הם גובים כל חודש את הרבית ואת החזר החוב מבעלי רשתות השיווק המתחלפים לבקרים. ככה זה כשאתה קונה מרכול ולא מביא כסף משלך. אתה לוקח חוב, ואז בלית-ברירה, אתה קונה-בזול- מוכר-ביוקר. לא מוכר לקונים שלך פרי של ראשית העונה, מוכר להם פרי שישב בקירור עד שהתקלקל.

מספר ימים מאוחר יותר, הגעתי לביקור השבועי בסופר שבקניון. נכנסתי בכניסה האחורית, דשדשתי בשלולית הזוהמה שמסביב לעגלות, ומול עיניי הזדקרה דלתו המקולפת של היכל הצריכה ששכחה-מתי-היא-ראתה-סמרטוט. מה הפלא, אמרתי לעצמי, גם הקניון הזה עבר מיד ליד כבר פעמיים מאז שאני כאן. גם בעליו לקחו הלוואה בנקאית, והם חייבים למצוץ את לשדם של שוכרי החנויות – למשל, הסופר שלי – על מנת שיוכלו לעמוד בהחזרי החוב.

ומה אנחנו, קהל הקונים, אנחנו פראיירים? לא, אנחנו קהל שבוי של הסופר היחיד בקניון היחיד שליד הבית. אנחנו עסוקים ועייפים, ומוכנים לסבול איכות ירודה תמורת הנוחות של קנייה במקום קרוב.

מה עכשיו, נשלח כל יום פקח של משרד הכלכלה לבדוק את המלונים? גם זו אפשרות, אבל לפניה, אפשר שהממשלה תאסור את העברת רשתות השיווק מיד ליד בתדירות כזו. אפשר שהממשלה תגביל את האשראי לרכישת חברות שתפקידן לשרת את הציבור, לשיעור מסוים מסך הרכישה. כך, מי שהודר מירושתה של סבתו האוליגרכית, לא ייאלץ להמר על גבם של לקוחותיו.

בימים האחרונים, תוך כדי צפייה בפייסבוק ובטלויזיה, צצה לנגד עיניי עוד אפשרות פוקחת עיניים. ראיתי את השווקים הישירים, מהחקלאי-לצרכן, שהוקמו באוניברסיטאות ובמקומות ציבוריים אחרים, והתרשמתי מהצמא של הקונים לקשר כזה. נזכרתי בכל השווקים שבהם ביקרתי באירופה. השוק הנודד, המגיע פעמיים בשבוע לאתר מרכזי בעיר, הוא מסורת עתיקה ביבשת הישנה.

שוק חופשי? לגמרי חופשי, כל אחד מוכר את מרכולתו, אין גוזרי קופונים ואין מתווכים. רק שהכיכר או השדרה בהן מתקיים האירוע הן לגמרי ציבוריות. הן עומדות לרשות הסוחרים בימים קבועים ולשעות מוגדרות. תנאי הפעילות בהן כפופים לתקנות המגינות על השכנים מפני הלכלוך והרעש. נגמר? בעלי הדוכנים מתקפלים ואוספים את השאריות. עובדי העירייה מגיעים מיד להשלים את הניקיון אחריהם.

הקמת שוק כזה בכל שכונה היא בעיניי רעיון נפלא. יותר מכל דבר אחר, יותר מכל פיקוח כ-אילו, היא תצליח לשים את רשתות השיווק ואת הקניונים במקומם. ובפרט, שימו לב להומור, מי כבר יכול להתנגד לרעיון כזה, אם לא חסידי השוק החופשי, החברים של בעלי הקניונים. מה פתאום שוק ככה במרכז העיר? שוק בחסות הרשויות. מה, שוק חופשי הוא שוק חופשי? שוק חופשי הוא לא אחד משיתופי הפעולה הראשונים של התרבות האנושית, וכל שיתוף פעולה הוא פסול? התבלבלנו, שוק חופשי הוא חופש או שעבוד?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***