בחופשה הזו קראתי כל יום כמה עמודים מספרה של אליס מונרו בריחה. זה ספרה השני של מונרו שאני קוראת – הראשון הוא חיים יקרים. שקעתי בעלילה, לפעמים אפילו לא הינחתי את הספר מהיד עד תום הסיפור, ויומיים מאוחר יותר – שום דבר.
קל להבין מדוע שכחתי את הדמויות ואת אירועי חייהן – שני הספרים הם ספרי סיפורים קצרים, ואפשר להתבלבל. קשה יותר להסביר מדוע לא נותר אצלי שום משקע: קראתי. נהניתי. הזמן עבר בנעימים.
מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013. מי שרוצה לקטול אותה בסגנון השובינסטי-גברי-הישן-והטוב יגיד שכתיבתה היא "נשית": רק-על-עצמה-לספר-היא-יודעת. היא אמנם מספרת מעולה, רגישה וחדת-עין, אך כתיבתה נעדרת לחלוטין ערך מוסף: אין בה טיפת רוחניות, מונרו אדישה לדת ולאמונה. אין בה שמץ של מודעות פוליטית: דמויותיה של מונרו חגות בד' אמותיהן.
מונרו מתרכזת בעיקר בפריפריה הקנדית במחצית השנייה של המאה העשרים. גיבוריה הם בדרך כלל אנשים עניים השקועים עד מעל לראש בבעיות מחיה-משפחה-יחסים. קשה להבין מכתיבתה מה הביא את האנשים האלה לחורים הנידחים בהם הם תקועים, מלכתחילה. אין גם שום אינדיקציה בסיפורים על מצבה של קנדה בכלל: איזה מין מדינה היא, איך היא קמה, מהו חזונה, מהי האמנה הלא-כתובה שלה עם אזרחיה.
תוך כדי קריאה, צפה אצלי המחשבה שהיעדר הרקע הרחב בספריה הוא שהופך את מונרו ליקירת הממסד של שלושת העשורים האחרונים. מונרו לעולם לא תביך את המו"לים שלה או את מי שמעניקים לה פרס. היעדר התשוקה הדתית, או כל תשוקה רוחנית אחרת בכתיבתה, מגן עליה מכל התרגזות או היעלבות שתמיד אורבות בפתחה של חברה רב-תרבותית. היעדרה המוחלט של יומרה לתיקון עולם בסיפוריה – למרות רמיזות על הקשר בין מצוקות גיבוריה לתנאי חייהם – מנטרלת מראש כל הסתייגות פוליטית מהם.
בין סיפור אחד לאחר, נזכרתי בכבישים המהירים שבהם נסעתי בדרך לחופשה. שניים מהם, כביש 1 והצומת שליד יקנעם, נמצאים בשיפוץ מסיבי. חשבתי על המיליארדים המוקצים להם, ולשם-מה. חשבתי גם על הבחירה להשקיע בכבישים – האם היא אינה מבטאת אותה הימנעות רגשית וערכית כמו זו של מונרו. מה יותר נמנע וזהיר מהחלטה על סלילת כביש לעיר-המריבה-עם-כל-דבר-ירושלים: אל תגידו שהממשלה לא עושה כלום בעיר הבירה ההולכת לאיבוד. מה פחות מעורר מחלוקות מאשר השקעה בכביש לפריפריה. עזבו פרנסה, תעסוקה, חינוך, תרבות, כל דבר אחר.
תוך כדי קריאה, נזכרתי במרכז הדתי-קתולי ליד ורד הגליל, שביקרנו בזמן החופשה – סמינר לחינוך דתי, מקום תפילה והגות. המרכז, השייך לזרם קתולי ייחודי, הוקם ומוחזק על ידי תרומות מאמיניו מכל העולם.
שלא כמו בבניה הקתולית המסורתית, ארכיטקטורת המרכז הזה היא מודרנית לגמרי. משהו בפרופורציות המבנים והחצרות – בהשתלבותם עם הכנרת מלמטה ועם השמים מעל – מרומם את נפשו של מי שעומד שם ומתבונן.
ספגתי את יפיו של המקום ותהיתי אם בשלושים-ארבעים השנה האחרונות הוקם בישראל עוד מבנה נהדר כזה. ומה אומר חוסר העניין בהקמת מבנים לרוח, במקום שבו תמיד מוצאים כסף ויזמה לסלילת כבישים בלי הכרה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספרכאן***
עידן השוק החופשי 
באמת שלא הצלחתי להבין מה רע בכבישים.
אהבתיאהבתי
לא הבנת, מפני שלא נכתב כאן מה רע בכבישים. נכתב כאן על סדר עדיפויות ומניעיו.
אהבתיאהבתי
כביש לפריפריה, העיקר שייצאו כבר ויפסיקו להציק עם דרישות להשקעת משאבים בבני-אדם.
רק מעניין שכבישים הם חרב פיפיות, ואפשר להגיע בעזרתם *מ*הפריפריה *אל* העיר. ואז מה תעשה ממשלת ההשקעה בכבישים-במקום-אנשים?
אהבתיאהבתי
שאלה טובה, ואין לי עליה תשובה, בתור מי ש"נהנית" יום-יום מהתקדמות סלילת כביש מספר 1.
אהבתיאהבתי
על כביש 90 פונים מזרחה בצומת כורזים, חולפים על פני חוות ורד הגליל, 200 מטר מימין.
שעות פתיחה: פתוח כל השבוע למעט ימי ראשון, הסיור ללא תשלום.-טלפון: 04-6809100
אהבתיאהבתי
שלום, תודה על המאמר.
אני נזכר במסילה שססיל רודס תכנן לבנות מקייפטאון לקהיר. איכשהו, כביש 6, הרכבת לאילת (תהיה רכבת כזו בכלל?), הרכבת לבית שאן והמסילה מקייפטאון שנבנתה בסופו של דבר רק עד זמביה של היום, כל אלה מתיישבות אצלי בראש באותו מקום. אני חושב שאפשר לתת הסבר לדמיון בין הפרוייקטים האלה.
הם לא רעים, כפי שצויין כאן. הם משמשים לתכלית מסויימת, שבינה לבין טובת האנשים המתגוררים משני צידי המסילה, קשה למצוא מכנה משותף. הפרוייקטים האלה ניזונים מתפיסה שאיננה מצריכה קיום של מעמד בינוני רחב בעל כושר קנייה, באותו חלק של העולם שבו הם קיימים. הפיתוח איננו אורגני בתוך הארץ אלא מוציאים ממנה מה שאפשר (גז, נפט, פחם, זהב ומתכות אחרות) ומייצאים לחלק אחר של העולם, את חומר הגלם שם יבצעו בו שימוש תעשייתי. לא מקימים בתוך הארץ תעשייה שעושה שימוש באותם משאבים אלא קונים מוצרים מוגמרים. כל זה בהכללה גסה כמובן, אבל אילוסטרציה טובה לכך משמשת ההחלטה האחרונה לפתוח את שוק הבשר והחלב ליבוא – ממדינות בהן ייצור זה מסובסד באורח עמוק.
כשהעיפו את לנדסמן בגלל הכאילו סיליקון בחלב, אמרתי לחברים שעכשיו הולכים לפרק את משק החלב. אני מודה שזה לקח יותר זמן ממה שחשבתי. אבל משבר החלב עוד לא באמת התחיל.
משק החלב מייצר המון פעילות יצרנית נלווית. הוא לא רווחי כמו מגזרים מסוימים ב"היי טק" (הימורים באינטרנט), הוא נחשב לפעילות סולידית, אפורה. הוא נותן תשואה של כ- 7% על ההון בסך הכל. אבל הרווח הזה יציב, גם בשנתי וגם תזרימית לאורך השנה, והוא מאלץ את החקלאי להתגורר במשק בפועל ממש. אי אפשר לקיים משק בעלי חיים ללא נוכחות פיזית. חקלאות אחרת, לפעמים אפשר לקיים בלי להיות בשטח, רק להשאיר בחווה כמה פועלים פשוטים יחסית. משק בעלי חיים מחייב נוכחות של בעל הבית. והוא מעסיק המון בעלי מקצוע, מפועלים חקלאיים דרך רתכים, ווטרינרים, עובדי מעבדה ופועלי ייצור. המון משפחות. ואלה קונות המון מוצרים ושירותים אחרים ומעסיקות המון עובדים אחרים בעקיפין. זה לא חברה כמו וואטסאפ שמעסיקה ששים עובדים ונמכרת במיליארדים. כי הששים האלה, זה לא שהפעילות שלהם תלויה במגוון כל כך גדול של ספקי שירות וציוד וחומרים. מבחינה מסוימת, המנוע שרפת קיבוצית בינונית מספקת לכלכלה הוא גדול הרבה יותר ממה שסיפקה וואטסאפ או איך שלא קוראים לאיי סי קיו הנוכחי.
אהבתיאהבתי
ערן,
תודה על תגובתך ומסכימה בדרך כלל עם מה שאתה אומר. דוגמא נוספת לכבישים כפי שאתה מתאר היא כבישי האורך באירופה המקשרים בין המדינות המפותחות יותר למפותחות פחות. כמו, למשל, הכביש המוביל מאתונה לסלוניקי שמומן על ידי האיחוד האירופי ולא בכדי. הסיפור שלנו אולי שונה במעט, אבל סלילת כביש ראשי מבלי לקיים דיאלוג עם התושבים שמסביבו – כדוגמת פרוייקט כביש מספר 1 עכשיו – בוודאי שצריכה לעורר תהיות.
לגבי פתיחת היבוא בענף החלב ופתיחת היבוא בכלל, כתבתי על זה המון בספרי וגם בבלוג כאן, תוכל למצוא את המאמרים בקטגוריה "משק קטן. מדיניות יבוא בישראל ובכלל" בטור צד ימין.
אהבתיאהבתי
תמר, תודה על הרשימה הנחמדה.
אולי שווה גם לציין שהשקעה בתשתיות היא חד-פעמית וניתנת להפסקה כמעט בכל שלב.
אם שוכרים עוד מורים, לעומת זאת, המדינה מחוייבת להעסיקם עד לפנסיה.
רוצה לומר, השקעה בחינוך (כמשל) היא לא רק השקעה לטווח ארוך, היא גם התחייבות לזמן ארוך.
אהבתיאהבתי
עמי,
מסכימה גם אתך, ומה שבעיקר רציתי הוא לעורר את סוג הדיון הזה.
אהבתיאהבתי