עכשיו, כשאני כותבת ככה, זה כאילו מובן מאליו. אבל בדרך לפה, גם אני קצת התבלבלתי. על כן, כדי לעשות סדר לכולנו, אפתח ואסיים בהבחנה ברורה בין יוקר המחיה לרמת החיים.
יוקר המחיה, כשמו כן הוא, עוסק בעלות סל המוצרים והשירותים האופייני למדינה. הוא בוחן אותו לאורך זמן בעזרת מדד המחירים לצרכן. הוא משווה עלויות של סל צריכה נבחר במדינות שונות.
רמת החיים, לעומתו, עוסקת ביכולת לרכוש את הסל הזה. כלומר, ביחס עלות הסל האופייני (יוקר המחיה) להכנסה האופיינית. האיפיון במשתנים האלה נעשה בדרך כלל בעזרת ממוצע (סל ממוצע, הכנסה ממוצעת). אך אפשר לצורך זה גם להשתמש במאפיינים סטטיסטיים אחרים כגון החציון.
ולפני שמתקדמים ליחס בין עלות סל הצריכה להכנסה, כדאי לברר עוד סוגיה שלא הבהרתי מספיק בפוסט של השבוע שעבר. סל הצריכה הוא סל מוצרים ושירותים. רובן המכריע של ההשוואות שנעשו בישראל במסגרת זעקת-יוקר-המחיה היו השוואות של מחירי מוצרים. עיקר הצריכה במשקים המודרניים היא דווקא צריכת שירותים (באומדן גס, כ-75% מעלות סל הצריכה בישראל).
על פי התרשמותי, מחיר השירותים (תספורת, ניקיון, טיפול בילדים ועוד) בישראל זול יחסית לזה שברוב המדינות המתועשות, בגלל השכר הנמוך כאן. אם כך, הצבת מחירי המוצרים בלבד בסל ההשוואה מטה את עלות סל הצריכה בישראל כלפי מעלה בפרספקטיבה בינלאומית. זאת בנוסף לכל ההטיות והעיוותים האחרים שכבר הזכרנו.
ומכאן, חזרה לרמת החיים. עלות סל הצריכה היא בהחלט חשובה בכל היבט שלה. אבל תחושת הרווחה של אדם מתבטאת בשלמותה רק על ידי היחס בין עלות סל הצריכה להכנסה (שכר, פנסיה, קצבאות, רווחי הון ועוד). ובעצם, רוב הזמן, אנו עוקבים אחר היפוכו של היחס הזה, והוא ההכנסה הריאלית – ההכנסה ביחס ליוקר המחיה. על בסיס היחס הזה מנוהלים כל הסדרי ההצמדה: שכר, פנסיה, קצבאות ואחרים. כל הכנסה כזו מוצמדת למדד או לתוספת היוקר כדי לפצות באופן חלקי או מלא על התייקרות המחיה במשק.
מאליו מובן כי כל מה שנאמר כאן על השוואת רמת החיים לאורך זמן באותה מדינה, תופש גם להשוואה בינלאומית של רמת החיים. ומי שמעוניין להשוות נכון את רמת החיים בין מדינות, צריך להשוות את יחס ההכנסה לעלות הצריכה בין שתיהן. להשוואה הזו נכנסת סוגיית שער החליפין באופן שתואר בפוסט של השבוע שעבר.
יצא קצת מסובך, ובכל זאת מגיעים לשורה התחתונה. השוואת יוקר המחיה, כפי שהיא נעשתה בכל המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, ובתרגילים עיתונאיים, לא אומרת כמעט דבר. כרגיל, טמונה בתוכה תערובת מנצחת של בורות ומניפולציה. אין טעם להרחיב עוד על הבורות. נרחיב קצת על המניפולציה.
אפשר לראות ישר מי עשוי לצאת נשכר מהטעיית הציבור בנושא הזה, על פי הכיוון שאליו הדיון הוביל. עד כה, הוא הוביל לפתיחת היבוא במקטעים שהיו מוגנים, בעיקר מוצרי חלב ומוצרים חקלאיים אחרים. וכמובן שהנשכרים מהפתיחה הם יבואנים שאדישים לגמרי למכלול של כלכלת ישראל, ורצים לעשות מכה ממכירה המונית של מוצר זול, גם אם היא לזמן מוגבל. מי עוד? פוליטיקאים למיניהם המבקשים הסחת דעת מניתוח רציני של כלכלת ישראל. אלה ואלה, חברו יחד על מנת לנצל לטובתם רגש שצף ועלה במחאה. וכרגיל, הם מעוותים את משמעותו כדי שישרת את האינטרסים שלהם.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
שימוש מניפולטיבי קיים גם ביחס להגדרות רמת החיים. בודקים מרכיב אחד כמו הכנסה ומגיעים למסקנות מוטעות. ברור לי למשל שעל תושב תל אביב להרוויח הרבה יותר כדי לקיים את רמת החיים של תושב נהריה למשל כמוני. למעשה אין דבר כזה "סל צריכה" אותו סל מוצרים עולה הרבה יותר בשופרסל בתל אביב מאשר בסופרמרקט שאינו שייך לרשת בפריפריה. יתר על כן עלות אינה הכל כי זמינות של מצרך או שירות אף היא חשובה ביותר-במיוחד בשירותי בריאות.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם דבריך. פירטתי מורכבויות נוספות לאלה שכאן בפוסט הקודם. ונכון, ישנם משתנים שבהם עוד לא נגעתי. אתה מזכיר את זמינות השירות, ואפשר להכליל את זה ל"איכות" המוצר או השירות. מה קורה אם מחליפים את אריזת הקוטג'? זה אותו מוצר, או מוצר אחר? זה סוג הבעיות שנתקלים בו.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר. מורכבות נוספת נובעת מהמיצוע של כוח הקנייה, ביחס לעלותו של סל קניות מסויים. על כך כבר תנו רבנן, דוקטור לסטטיסטיקה טבע בבריכה שבה העומק הממוצע הוא עשרים ס"מ. וכבר דשו בנושא השונות הגבוהה בין רמות ההכנסה, אבל העניין האמיתי הוא הריבוד, כלומר זה שבתוך קבוצה מסויימת השונות דווקא לא גבוהה. השונות איננה בין אנשים שונים למרות שיש כזו, אלא היא קודם כל בין קבוצות שונות.
נוצרות כאן כלכלות שונות, זה תהליך שמתקיים ממש עכשיו, נכון שמדברים עליו, אבל לדעתי רק עכשיו זה באמת מתחיל – שבה יהיו באמת אריזות שונות של קוטג', או גבינות שונות עם ביטחון שונה באיכות המוצר, חינוך שונה, בריאות שונה וביטחון שונה. זמינויות שונות לשירותים. מדברים הרבה על ההפרטה הזוחלת בבריאות ובחינוך. אבל המנגנונים שעדיין מתפקדים יתפרקו, כולל חשמל וכבישים. זה יהיה כמו בהודו. עם מי השתייה קנינו כמה שנים בזכות ההתפלה. אבל כשיצליחו לפורר את חברת החשמל, באמת לא תהיה שום משמעות לסטטיסטיקה הנוגעת לסל קניות מסוים.
אני יודע, נבואות זעם וכל זה. תחשבו רגע אחד אחורה. אם היו אומרים לכם לפני עשר שנים, משהו על מה שקורה עכשיו, מה הייתם אומרים? התודעה שלנו עובדת כך שאנחנו מקבלים כל מה שהתרחש, כאילו הוא גזירת גורל. במובן מסוים זה דבר חיוני, כי אחרת לא נוכל להתקיים, בודאי יהיה קשה לשמור על השפיות. אנחנו צריכים להמשיך להסתגל למציאות חדשה, כדי שנוכל לחיות בה ולהתמודד איתה. לכן קשה להיות באמת ביקורתי. אבל אם יגידו לנו דבר נכון על העתיד, לא נעמוד בזה.
רק עוד הערה, דווקא סופרמרקט בפריפריה לעיתים קרובות יקר יותר מאשר סופרמרקט (לעיתים של אותה רשת) בשכונה לא עשירה בעיר במרכז הארץ. זה קורה למשל במצפה רמון, שם יש רק סופרמרקט אחד של רשת, וגם המכולות או מינימרקטים האחרים שם, לא זולים.
אהבתיאהבתי
עוד באותו נושא: הטיית הממוצע: מתוך "טייקון אחד קנה שכונה", מאת דרור מרמור בגלובס
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000930737&fid=2738
"…
תארו לכם שכל שוק הנדל"ן קפוא. רק קונה אחד – נניח האוליגרך רומן אברמוביץ' שיגיע בשבוע הבא לחגוג את פסח במצפה רמון, חותם סוף-סוף על עסקה לרכישת בית בנווה-צדק בת"א ב-20 מיליון שקל. אתם מבינים מה יקרה למחיר דירה ממוצעת שנמכרה בתל-אביב בחודש אפריל, ולמחיר דירה ממוצעת בישראל בכלל?
למעשה, ההטיות הללו קורות כל הזמן. רק השבוע הסבירו במשרד השיכון כי "הסיבה הבולטת (40%) לעליית המחיר הממוצע בשנת 2013 (עלייה ריאלית של כ-4% במחירי הדירות החדשות) היא עליית מחירי דירות בתל-אביב וגידול במספר העסקאות בעיר".
כלומר, הנתח של תל-אביב בסך העסקאות עלה – וכל הממוצע טס כלפי מעלה. על אותו משקל: כאשר הנתח של תושבי חוץ, משקיעים או ישראלים שאצלם הכסף אינו מהווה שיקול מרכזי בהחלטה (תתפלאו כמה כאלה חיים פה) – הממוצע ימשיך לנסוק מעלה-מעלה.
זה אמנם מלאכותי – ממוצע גבוה יותר לא מלמד על שינוי אמיתי, אבל בענף הנדל"ן, שבו ממילא אין דרך אמיתית להשוות שינויי מחירים בין דירות זהות (שום דירה אינה זהה ממש לחברתה, גם באותו פרויקט, קומה, וגודל), יכולה להיות למגמת העליות הזו משמעות מרחיקת-לכת – על השמאי הממשלתי, על מדד המחירים, ועל מצב-הרוח של האלפים שמחכים שאו-טו-טו יראו להם שהמחירים יורדים.
אהבתיאהבתי
עכשיו, אחרי שקראתי את המובאה שצירפתי למעלה אני מבין שבעצם הבאתי נימוק שמשחק נגד התיזה שאני מנסה לטפח, והיא שהשונות היא בעצם שונות בין קבוצות ולא שונות בין בודדים. יש דרכים למדוד שונות בין קבוצות, אבל זה מסובך. זה מצריך מידול של תתי קבוצות כך שיתנהגו כסובייקטים בקבוצת העל, וזה מצריך בדיקה ממושכת של ההתנהגות של כל קבוצה כזו ביחס לקבוצה הגדולה יותר (המכילה), כלומר השונות בתוך עצמה ביחס לשונות בינה לבין קבוצת העל, על מנת להצדיק את הזיהוי של תת הקבוצה כסובייקט בפני עצמו.
הטענה שלי היא שצריך לעסוק במחירו של סל מוצרים ושירותים מתוך התייחסות לאיכותו, ואני טוען שזו לא רק שאיננה אחידה, היא שונה עד כדי כך, שהסל "הרגיל" הוא מושג כמעט מופשט, והוא מאבד במידה רבה את הרלוונטיות שלו כמדד משותף. קבוצות שונות צורכות סלים שונים, והרכב הסלים האלה הופך שונה יותר ויותר. זה מסביר במידה רבה את התמחור המאוד שונה של מוצרים בין סקטורים שונים. מחירי מזון בסקטור החרדי שונים מהמחירים בסקטור החילוני, והם עוד שונים בסקטור הערבי. למשל, האריזות מיוצרות בתקן אחר. מעבר לאותה תקינה שהחוק מאפשר לשנות אותה, יש יותר חריגות מתקינה מחייבת. יש יותר מקרים של בשר שמתגלה כבלתי ראוי למאכל אדם, למשל. בדיקה טובה להשערה שלי תהיה, אם יימצאו יותר מקרים של פגי תוקף במוצרי חלב, למשל. בוודאות אני יכול לומר, שהירקות בסופרמרקטים מסויימים מחזיקים מעמד יותר זמן מאשר בסופרמרקטים אחרים, בגלל סטנדרט שונה של קניינות (הזולים קונים את המוצר הפחות טרי). זו עובדה הנובעת אולי מכך שטריות הירקות היא מאורע פחות מסוכן בריאותית מאשר טריות בשר וחלב, ולכן הרגולציה לגביו פחות מחייבת, אם בכלל.
בסיכומו של דבר אני מעלה השערה כי הפערים הגיעו לדרגת כזו של איום עד כדי כך שעצם קיומו של מדד משותף הופך בעייתי.
אני מציע לבחון את ההשערה הזו, ובמגבלות הזמן אני מוכן להטות שכם לטובת ביצוע בדיקה של היבטים שונים בהשערה כזו.
אהבתיאהבתי
ערן,
אני מסכימה עם טענתך העיקרית, והתייחסתי לעניין בפוסט הזה ובפוסטים קודמים. אענה לך בקצרה מתוך שתי זוויות הסתכלות.
ראשית, אתה מדגיש את איכויות המזון השונות ברשתות מרכולים שונות. במקרים רבים זה לכאורה נראה כהטעייה מכוונת של הציבור. הם מוכרים לך ב"זול" (מישהו ביקש מהם?) מוצרים נחותים ושירות נחות. לעתים גם מוכרים מוצרים בולטים בזול ומממנים את הוזלתם על ידי ייקור מוצרים בולטים פחות. לבעיה הזו, שאתה בצדק טוען שהיא מחלישה את תוקפו של הסל, יש פיתרון פשוט: הגברת הרגולציה הצרכנית. הייתה כאן בעבר הרבה יותר רגולציה מצד הממשלה, ההסתדרות והתקשורת. מעניין מדוע היא נעלמה.
הזווית השנייה היא הצדקת השימוש בסל כפי שהוא. עדיף סל מוטה מאשר היעדר סל לגמרי. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מודדת את התייקרות הסל בעשירוני הכנסה שונים. מדידה זו בתוספת תמיכה של מידע אחר שנוגע לנושא מאפשרת בכל זאת לימוד כלשהו, שתמיד טוב מהיעדר מוחלט של מידע.
אהבתיאהבתי