גם הסיפור הזה נפתח בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אבל, בעצם, הוא נפתח מוקדם יותר. ב-1979, טיפסה האינפלציה בישראל למדרגה תלת-ספרתית. נהיה ברור לכולם שחייבים לפעול. כדי להמעיט באמצעי ההלם המוכרים והלא-חביבים, ניסו בהתחלה לטפל בכוח ההתמדה של האינפלציה.

טיעונם של מעצבי המדיניות אמר: מחירים-עולים-מושכים למעלה-את-השכר-שמושך-את-שער החליפין-שמעלה-שוב-את-המחירים – בואו נקטע את המעגל הזה. כך נולדה הקפאת שער החליפין של השקל. אבל האינפלציה לא נעלמה בבת-אחת. מיד עם החלת תוכנית הייצוב של יולי 1985, היא צנחה למדרגת ה-20%. רק ב-1999, היא גלשה לתחום החד-ספרתי הנמוך.

במאמץ לגרור אותה למטה, הקפיאו את שער החליפין של השקל לתקופות שונות, ולאחר מכן התאימו אותו חלקית לאינפלציה ולשינויי השכר. היה ברור שכושר התחרות של הייצור המקומי ייפגע בעטיו של פיגור הפיחות אחר השכר. על כן חיפשו ומצאו שיטה עקיפה לעצירת עלות העבודה: הפחתת תשלום המעסיק לביטוח הלאומי, וביטול "המס המקביל" – מס המעסיק לקופות החולים. מסלול ההורדות החל ב-1996, והסתיים ב-2005. המס המקביל בוטל כליל ב-1997.

הדסה

לא ניכנס כאן לדיון על יעילות השיטה בהתאמת שער החליפין לשכר. נתמקד רק במה שרלוונטי לרגע זה: הפסדן של קופות החולים. המס המקביל עמד בזמנו על כ-5% מהשכר. הפסד ההכנסה בגין ביטולו נאמד בכ-10 מיליארד שקלים ב-2005 (סקירת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נובמבר 2006). הפסד זה גדל משנה לשנה עם צמיחת המשק וזחילת האינפלציה.

האוצר, כמנהגו, הבטיח לפצות את קופות החולים על אובדן הכנסתן הישירה. האוצר, כמנהגו קיים את הבטחתו רק חלקית. שחיקת הכנסותיהן של קופות החולים התגלגלה לשחיקת ההעברות שלהן לבתי החולים. זה עוד אחד מהחיבורים הנסתרים של כלכלת ישראל – החיבור בין התאמתו החלקית של שער החליפין לאינפלציה, לבין הזרמת הממשלה לקופות החולים, הקובעת את מה שנותר לבתי החולים והדסה בכללם.

יוקר המחיה 

אותו פיגור של שער החליפין של השקל אחר האינפלציה מתבטא גם בהוזלת סל מוצרי הצריכה בישראל. ההוצאה על יבוא במתכונת מוצרים מוגמרים וחמרי גלם מהווה כ-16% ויותר מסל הצריכה. הוצאה זו קטנה ככל ששער החליפין נשמר ברמה נמוכה יותר. ואם נדבר בשפת הממשלה והתקשורת של ימים אלה, פיגורו של שער החליפין מסייע  להגשמת חזון העל של הפחתת יוקר המחיה בישראל.

קשה לאמוד בכמה מופחת יוקר המחיה כתוצאה מהתרגיל, אין על כך הסכמה. על פי הערכתי, שער השקל נמוך היום בעשרות אחוזים מרמת שיווי המשקל שלו. עדות לכך ניתן לקבל מדשדוש ייצוא הסחורות מישראל מאז 2006. דשדושו של הייצוא במקביל להתקדמות היבוא מתבטאים בהאטת הצמיחה, בפגיעה בתעסוקה ובשחיקת השכר. חזרנו לנקודת ההתחלה.

מה, הלאמה?

משבר הדסה עורר קריאות להלאמת בית החולים – העברתו מידי נשות הדסה לידי הממשלה. הלאמה נשמעת טוב, אך לא בטוח עד כמה היא תיראה טוב בעתיד.

בתי החולים כבר הולאמו במידה רבה עם ביטול מס הבריאות ב-1997. הם הפכו להיות תלויים בהקצבות הממשלה. הלאמה זו, באופן ביצועה, מצעידה אותם למשבר הבא על פי עדות רבים מהעוסקים בתחום. על כן קשה לראות את הברכה שתצמח מעוד הלאמה – הלאמה בהיעדר דיון לאומי רציני. מהי משמעותה של הלאמת הדסה כשדעת הלאום אינה נשמעת? באיזה אופן יהיה מצבה של הדסה המולאמת ב', טוב יותר ממצבה של הדסה המולאמת א'.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***