הבית ספר שלי לביורוקרטיה

כל תקופת עבודתי בשירות המדינה עסקתי בתחום המכונה מחקר ותכנון כלכלי. וכמו כל מי ששקוע עד מעל לראשו בנתונים, הייתי בטוחה שהנבירה שלי היא הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. עד שהגעתי לתפקיד ניהולי, ונאלצתי לפעמים להתמודד עם ענייני תקנים, כספים, וכל השאר.

בשלב כלשהו התבקשתי לעמוד בראש וועדה שאשרה התקשרות של המשרד עם יועצים חיצוניים. נציג החטיבה הפונה תיאר לחברי הוועדה את סוג השירות שהם נאלצים להזמין, והחברים הקשו עליו בשאלות כדי להשתכנע שהאדם שהוא מציע הוא באמת נחוץ, והוא הטוב ביותר. באחד המקרים האלה, כשהחשב והיועץ המשפטי של המשרד דרשו עוד ועוד פרטים, פקעה סבלנותי. ניסיתי לחתוך את העניין מהר, ושני הביורוקרטים התעקשו על חובתם לשאול.

מספר שבועות לאחר מכן, מצאו לוועדה יושב ראש אחר. לא הצטערתי, אבל משהו כנראה בכל זאת ניקר בי. עובדה, אני זוכרת את הסיפור הזה עד היום, למרות שחלפו מאז עשרות שנים. אולי זה בגלל ההבנה, שחלחלה אליי לאט-לאט, שאני לא נהגתי כפי שצריך. לא שהיה לי איזשהו אינטרס במינוי, לא היה לי שמץ מושג על מי מדובר. סתם השתעממתי וחשבתי לעצמי: מה הם רוצים מאורי (מנהל החטיבה), למה שהוא ירמה? איך הם לא מתייגעים מכל הקשקושים האלה?

חלפו שנים, היום אני מבינה היטב מה הייתה הטענה נגדי. לא היה לי ניסיון בוועדות כאלה, לא הבנתי את המשחק ההכרחי בהן. חברי הוועדה חייבים לשאול שאלות, למען הסר ספק. השאלות והתשובות עליהן חייבות להיות רשומות בפרוטוקול. אחרת, מישהו מבחוץ שלא יודע כמה-אורי-הוא- בחור-טוב, עלול לערער על ההחלטה, ואולי אפילו לתבוע את המשרד לדין.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בקמפיין המפלגתי או התקשורתי המי-יודע-כמה נגד הביורוקרטיה, ונגד כוחם המופרז של הפקידים. תשובתי המיידית, בעקבות הבית ספר שעברתי, היא: מי שמקבל את הצורך בהתערבות ממשלה, חייב לקבל את הביורוקרטיה שלה. וככל שהביורוקרטיה מייגעת יותר, כך ברוב המקרים אפשר להאמין יותר בטוהר שיקוליה. כי בכל עניין של כספים ואינטרסים, חשוב שיישב בצוות לפחות נעלב תורן אחד שיחשוף את החריגה מהנוהלים אם אכן הייתה כזו.

נזכרתי בסיפור הזה כשדווח על הטבת המס, בסך שבעה מיליארד שקל, שניתנה ב-2011 במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. אני בעד תמיכה במגזר היצרני. אבל אני גם בעד מנגנון ביורוקרטי הדש בכל הטבת מס, ונגד מנגנון אוטומטי כמו זה הקובע את ההטבה עכשיו. אני בעד פרסום שקוף של השיקולים למתן כל הטבה, ונגד הסתרת הנתונים הנוכחית. אני בעד מרכז השקעות גדול-פתוח- וביורוקרטי כמו זה שהיה במשרד התעשייה והמסחר עד שנות ה-90, ונגד השארת שריד מדולדל שלו המעוור את עיני הציבור.

נזכרתי בסיפור הזה גם כשקראתי בעיתון על שביתת מפקחי העבודה של מינהל הסדרת ואכיפת חוקי העבודה במשרד הכלכלה. צוות המפקחים במשרד הוכפל ויותר מאז פרסום דו"ח OECD שהתריע על מספרם הנמוך בהשוואה בינלאומית. הם אולי רבים יותר, אך הם נשמרים בעמדת חולשה. רובם מועסקים בחוזה אישי ובתנאים בלתי הולמים. משרד הכלכלה בולם את יזמתם להצטרף לארגון "אחדות" לעובדי החוזים האישיים במגזר הציבורי.

מה תועלתו של מפקח עבודה שאין לו כוח? האם אדם כזה יעז לדווח על הפרת חוק? ואולי זו בדיוק כוונת המשורר – להתפאר בתקן המרשים של פקחים, ולדאוג שהם לא יוכלו לעשות דבר. זאת משום שפקחי עבודה הם התגלמות הביורוקרטיה. ויש בממשלה שרים ופקידים, שמתוקף תפקידם הם בוודאי בעד ממשלה, אבל הם נגד ביורוקרטיה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

11 מחשבות על “הבית ספר שלי לביורוקרטיה

  1. הכל נכון ובלבד שהביורוקרט נמצא שם על מנת לקדם את הנושאים הדורשים בדיקה ובחינה מחדש, ולא כפי שהמצב הוא כיום – פקידי האוצר יושבים בכל משרד במטרה ברורה ומוצהרת לחבל בכל יוזמה ממלכתית שהרי המדינה לא מבינה כלום בכלכלה. ולמרות שאני יודע שאת יודעת את זה ומסכימה לטענתי, ולמרות שאת יודעת שאני מסכים איתך לגמרי על עצם חשיבות המדינה והתכנון והפיקוח (ובקיצור: הביורוקרטיה), הרי שאם לא מסייגים את הדברים מנקודת מבט של תוכן-נטו (מה בפועל קורה [כלומר לא קורה] בשטח), הרי שדבריך הם רוח גב לברברים שיושבים במשרד האוצר. ברברים בשני מובנים מובהקים: האחד – המובן שנתן למושג חוזה אורטגה אי-גאסט (פקידי האוצר ברובם יודעים הכל על כלום, וגם ה'הכל' הזה צר עולמו כעולמה של נמלה שנמעכה על ידי פיל). השני – במובן של פעולתם השיטתית והמוצהרת (ע"ע יורם גבאי וכותבי זכרונות אחרים) נגד הדמוקרטיה הישראלית.

  2. על פניו נשמע שזהו מקרה ספציפי של בלמים ואיזונים.
    וכמובן שגם בלמים ואיזונים יכולים לבלום ולאזן מדי – ארה"ב בלתי-משילה כרגע.

  3. שונרא,

    זה מקרה ספציפי עם איזשהי יומרה ללקח כללי. אי אפשר לנהל מדיניות ממשלה בלי מידה של סובלנות לביורוקרטיה.

  4. אכן – מקרה פרטי עם שיעור חשוב בצידו.

    והאיזונים והבלמים אינם ביורקרטיה, בדיוק, אלא שאלה כללית של איזון כוח. כשיש כוח, ראוי להעמיד מולו כוח אחר, כדי למנוע טירופים כמו מה שקורה למי שקנו את the best democracy money can buy (כמו למשל האחים קוך).

  5. שונרא,

    תלוי מאיזה צד מסתכלים על הדברים. אלה שרוצים לחסל את הבלמים והאיזונים קוראים להם ביורוקרטיה, ולכן השתמשתי במילה הזאת. לדוגמא, פעולתו של מכון התקנים היא בעיניי אחד מהבלמים והאיזונים החשובים, אבל יבואנים שהוא בולם את היבוא הפגום שלהם טוענים כל הזמן על עודף ביורוקרטיה בתפקודו.

  6. העובדה המצערת היא שהפיקוח של המדינה נכשל בכל מקום כמעט. אנחנו רואים זאת בכל מקום. הזכרת את הפיקוח על העבודה -הוא בדיחה במקרה הטוב. אני ראיתי זאת למשל בכל הנוגע למפעל איתנית יצרן האסבסט הגדול שפעל בצפון. אני רואה זאת בכל הנוגע לפיקוח על בתי מלאכה קטנים[לעיבוד מוצרי שיש למשל]בפיקוח האפסי על ענף הבניה [תשווי למשל פיגום בניה בצרפת לפיגום מקומי]

    משרד האוצר? הפיקוח על ענף הביטוח הוא בדיחה. הוציאו את הענף מתחולת חוק הגנת הצרכן ומאפשרים לחברות הביטוח לעשות כל מה שברצונן ולצרכן הרגיל אין שום אפשרות אפילו לעשות מחקר שווקים-טוב מה צריך לצפות מנערי האוצר שרק מחכים למשרות מכניסות בשוק הפרטי.

    כאן הייאוש הפרטוי-תמיד חשבתי שנדרשת רגולציה ופיקוח אבל מה שיש למדינה להציע הוא שירות כל כך גרוע שכבר איני בטוח.

  7. משה,

    הפיקוח של המדינה נכשל בשנים האחרונות כי הוא מכוון מראש להיכשל. זה בדיוק מה שכתבתי על פקחי העבודה. תפישת ממשלות ישראל מאמצע שנות ה-80 אומרת שפיקוח הוא דבר רע: הוא התערבות במנגנון המופלא של השוק. כלומר, כל פיקוח הוא ביורוקרטיה, וביורוקרטיה נתפשת כדבר שלילי.

    רוב הפיקוח נוון במשך השנים האלה, ומה שנותר הוא כמובן חסר משמעות כפי שאתה ממחיש בדוגמאותיך.

  8. צר לי תמר-אני יכול לדבר על תחומים שבהם במהלך העבודה רכשתי בהם התמצאות מסוימת. הפיקוח על העבודה היה בדיחה גם בשנות השישים והשבעים והוא בדיחה גם כיום. הפיקוח עלך הביטוח-למעט מפקחים בודדים שעשו מלאכתם הפיקוח היה עלוב [ע"ע הסנה]. אני לא מכיר את הפיקוח על שוק ההון וגם לא את הפיקוח התברואתי אבל כשאני רואה את אוסף המזבלות הפירטיות בשמורות הטבע שלנו יש לי השערה מה קורה גם שם.

    זה לא מביא אותי בהכרח לייאוש מרעיון הפיקוח זה מביא אותי לחשוב שאצלנו זה לא עובד . בארצות אחרות עובדים בתנאי בטיחות הרבה יותר טובים,שומרים יותר על איכות הסביבה ואני מניח שגם בתחומים אחרים הרגולציה טובה יותר.

    צד נוסף הוא הענישה העלובה. אם קבלן שמעלה עובדים על פיגום לא בטיחותי היה נשלח מיד לחמש שנות מאסר בפועל והיה נשלל ממנו רישיון הקבלן ואם מי שמשליך זבל היה נשלח לתקופה דומה ואם עבירה של הרצת מניות דינה היה מאסר עולם ועונש זה בלבד -אולי היינו רואים תוצאות עדיפות.

    אתן לך דוגמא פשוטה-בשוק רמלה לוד המקומי פעל שנים מוכר דיסקים מועתקים ששיווק את הסרטים החדשים ביותר [לא עבירה לקנות-רק למכור] לפני זמן קצר שלחו לשנה מאסר אחד המוכרים ומאז לא רואים את הדוכן הזה בשוק.

  9. משה,

    לא נראה לי שיש בינינו חילוקי דעות עמוקים. אתה מביא, למשל, את דוגמת הממונה על ההגבלים העסקיים. לא התעמקתי בפרשה הספציפית המתוארת כאן, אבל, ככלל, התרשמותי היא שיחידת הממונה על ההגבלים הוקמה על מנת שלא לפקח. זה היה כבר כשאפנת הדה-רגולציה הוחדרה לישראל. באותה תקופה נוונו המון יחידות קטנות של איסוף מידע ובקרה במשרד התעשייה והמסחר ובמקומן הקימו את הממונה בכ-אילו.

    איני יודעת ממתיי אתה מכיר מקרוב את יחידות הפיקוח שהזכרת. חשוב מאד להכיר מקרוב כשמנסים לאפיין תהליכים כאלה. אני, מתוך הכרות קרובה עם כמה מהפונקציות בממשלה, חושבת שהפיקוח והבקרות למיניהם היו הרבה יותר הדוקים בעבר. כמובן שהם לא היו מושלמים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s