יום אחר יום חזר הסווטשרט אל המרקע. הסווטשרט שמתחתיו נחבא טכנאי הגז האומלל. על פי דיווחי התקשורת, רק מזלו הרע הביא אותו לסרט הזה. מספר טכנאים ביקרו באתר דליפת הגז לפניו, וגם הם לא מצאו את מקור התקלה.

פרטי האירוע עדיין אינם ידועים, אבל דפוסי התנהגותם של טכנאי השירות מוכרים לכל. אביא כאן רק סיפור אחד מתוך עשרות סיפורים שסיפרתי לחברותיי והן סיפרו לי, דקה אחרי שטכנאי השירות עזב.

הטכנאי שהגיע אליי לחבר את מכונת הכביסה החדשה היה דברן במיוחד. כך למדתי כמה עובדות שלא היכרתי. הוא טכנאי אלקטרוניקה, אבל לא מוצא עבודה בתחום. חברת השירות המעסיקה אותו מקציבה לו שבע-עשרה דקות לכל מכונה. בזמן הזה הוא צריך לשלוף את המכונה מהקרטונים, להציב אותה במקום המכונה הישנה, ולוודא שהיא פועלת. אין לו זמן לשאלות שלי. שילמתי לו מהר – איך לא, אחרי הסיפור הזה – וגיליתי לאחר מכן שהוא ברח והשאיר אחריו את הקרטונים ואת כל שאר הלכלוכים.

למחרת, ראיתי שאני לא מבינה משהו בהפעלה. לאחר התערבות של החנות שבה קניתי, הועילו להעביר לי בטלפון טכנאי אחר של חברת השירות. הוא חיפש באינטרנט בזמן שאנחנו מדברים, והסביר לי שאין לו מושג על המכונה הזו.

זה אולי נשמע קטנוני להתלונן על עבדים חסרי אונים, אבל השארת לכלוך בתום העבודה היא בעיניי סימפטום זועק לשירות לקוי. סימפטום שכמובן מוכתב מלמעלה. כך גם הכשרתו הלא-מספקת של הטכנאי השני שאתו דיברתי. ומפאת הוותק שלי במכונות כביסה וכל השאר, אני עוד זוכרת שירות אחר.

היעדר תודעת שירות משגשג באקלים של ממשלה שאינה מפקחת. משרד האנרגיה מעסיק ששה מפקחים בלבד בתחום הגז הביתי בכל רחבי המדינה. כך דווח בוועדת הכלכלה של הכנסת ב-22.1.2014. תקן הפיקוח המלא עומד על 21 איש. מנכ"ל חברת מרכז הגז, יורם תמיר, אמר בדיון על פי דיווח דהמארקר: "חברות הגז פועלות תחת שני תקני בטיחות מצויינים, ואולם הבעיה נעוצה בכך שלא אוכפים אותם".

ובניתוח יבש, סיפור הרקע לאסון הנורא בגילה הוא אותו סיפור-חוזר-על-עצמו. ענף הגז הוא ענף של "מונופול טבעי". זאת משום שאחסון הגז, הובלתו וחלוקתו כרוכים בהקמת ואחזקת תשתית יקרה שמשתלמת רק מהיקף פעילות מסוים והלאה. לכן, במשק קטן כמו המשק הישראלי כדאי לקיים בענף הזה רק חברות מעטות.

אבל ממשלת ישראל מוסיפה לדבוק בחזון התחרות המופלא שלה. הוסיפו מתחרים, היא אומרת לא-משנה-על-מה-מדברים, והשירות יהיה מושלם וזול. כמה מאמצעי התקשורת תוקעים כל יום בשופרות את המנטרה הפשטנית הזאת. ולמרבה הצער, גם כלכלנים צעירים המסיימים את לימודיהם ומשתלבים במשרות בממשלה, יוצאים מהאקדמיה ללא כל הבחנה בין התחרות הרגילה בשטח לתחרות במודל האידאלי.

הוספת מתחרים עשויה לעתים להוזיל את השירות, אבל, במקביל, היא עלולה לשחוק את רמתו, כפי שרואים בבירור בתחבורת האוטובוסים בישראל. גם התוצאה ההפוכה היא אפשרית: מחירים ממריאים ושירות נחות. הפיתרון במקרים כאלה הוא חיפוש מתמיד אחר איזון: שילוב של פיקוח ממשלתי בשטח עם עבודת מטה שלומדת ומסיקה מסקנות.

אבל ממשלות ישראל כבר שנים רבות שאינן מכירות בערכו של פיקוח כזה. אולי הן נזהרות שלא להרחיב את תקציבן ואת כוח האדם שלהן. אולי הן חושבות שככה אי אפשר "לעשות עסקים". אולי הן נמנעות במתכוון מלהכביד על בעלי חברות שלוו סכומי עתק כדי לרכוש אותן – אבל, איפה הן, הממשלות, היו כשההלוואות האלה אושרו.

ואם בכל זאת שואלים בשביל מה צריך ממשלה, הרי התשובה נגזרת בדיוק מהדברים האלה. ממשלה קיימת כדי להתמודד עם כל הסוגיות שאינן נפתרות באופן ספונטני. ואם בשלושת העשורים האחרונים בישראל, נשכחו  כמה ערכי הגינות וכולם רוצים רק להתעשר, מי יודע אם זה בהשראת הממשלה או בגלל הסתגלותה לחזונות הרחוב. אבל מה זה חשוב. חשוב מי תהיה הממשלה הבאה, ומה היא תעשה .

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***